ספר אש קודש. רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסעצנה. דרשה בגטו ורשה, פרשת משפטים-שקלים שנת תש"ב, 1942:
דהנה האיש הישראל המעונה ביסוריו חושב שרק הוא מצטער, וכאלו כל יסוריו הפרטיים ויסורי הכלל ישראל אינם נוגעים למעלה חס וחלילה, אבל הפסוק אומר "(ו)בכל צרתם לו צר" [ישעיהו סג' ט', (קרי לו, כתיב לא)], ובגמרא איתא "בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי". ובספרים הקדושים איתא שהרבה יותר ממה שאדם מצטער, כביכול הוא יתברך מצטער ביסורי איש הישראלי.
ואפשר שכיוון שהוא יתברך בלתי בעל גבול שבשביל זה אינו מושג בעולם, לכן גם צערו יתברך מצרות ישראל הוא בלתי גבול, ולא בלבד שלהצטער בצער גדול כזה לא היה אפשרות לאיש לסבול, רק גם להשיג את צערו יתברך לדעת שמצטער הוא יתברך ולשמוע את קולו יתברך, "אוי שהחרבתי את ביתי והגליתי את בני", אי אפשר בשביל שהוא למעלה מגבולות האדם.