הוא ישב מדוכדך בחצי הגורן העגולה, הרבה יותר נעים היה לו לשבת מול הדף גמרא שלו בשקט ולהתעמק ברשי ותוספות, אבל לא היה לו ברירה, זה היה עת לעשות להשם, אז הוא סגר את הגמרא שלו והתיישב איתם.

הוא ישב בחצי הגורן מול שבעים פרצופים אחרים שהביטו עליו ועל עצמם. אף אחד לא נעדר מבט בחצי הגורן העגולה, מקום מושבה של הסנהדרין בירושלים, גם הם, שניים או שלושת סופרי הדיינים, הם שאחראים לכתוב את דברי המחייבים ודברי המזכים, לא היו נעדרי מבט. ישבו מולם בשקט שלושת שורות תלמידי חכמים, לפני הסנהדרין, כל אחד מהם הכיר את מקומו, וגם הם לא היו נעדרי מבט. ישבו כולם והסתכלו זה על זה, בסנהדרין בשקט מופתי, חלמו לרגע הזה לשבת במקום הקדוש הזה, תבורו של עולם שמגן על כל העולם ממינים ומסיתים.

רק הוא ישב שם מדוכדך, לא רוצה לשבת ולדון, מעדיף להתבודד עם הדף גמרא שלו, להחזיר אנשים בתשובה במקום להרוג אותם, מה הוא צריך את כל הדינים האלה, שיכתבו על מצבתו שביער את הרע מישראל. ביקש רשות מחבריו לצאת, להתפנות לעיסוקיו, להגות בתורתו יומם ולילה, ברחמים, לא בדין ודברים ובפנים זועפות, אבל חסרו כנגדו עשרים ושלוש מתלמדים, אז הוא נשאר לשבת איתם, והביט בכל הפרצופים של שבעים הדיינים והם הביטו עליו בחזרה ומילאו ביחד את כל חצי הגורן.

הובילו אחד לדין, מין בן אדם שהוא מין, הוא הואשם שנסע בשבת באוטו לים, ראו אותו שני אנשים איך הוא יושב באותו ונוהג, צעקו לו ''שבעס'', התריאו בפניו, אבל הוא מיהר לים, היום היחיד בשבוע שהוא יכול ליהנות בשקט עם משפחתו בחוף, שאלו אותו אם יש לו עוד משהו להגיד לפני שהורגים אותו, אז הוא אמר להם שהם לא בסדר, שסך הכל הוא בן אדם נורמלי שלא מגיע לו למות, שהוא שירת בצבא ולמד באוניברסיטה תואר ראשון ושני, שזכותו לנסוע באוטו מתי שבא לו ולהתייחד עם מי שבא לו, ''ואם זה ככה שאסור אצלכם להתייחד עם אשה ערווה, אז איך אתם הדוסים, מתייחדים עם נשותיכם, הרי בלאו הכי הן חצי מהזמן נידה וערווה, וכי אין לכם הורמונים, אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת'' שאל וגיחך בלי לשים לב שהוא כבר מחוסל.

ישב הדיין והקשיב לו ובליבו התגעגע לאשתו בבית, כי גם כשהיא נידה, העידה עליו התורה, ששום גדר בריח שושנים לא יגרום לו ולאף אחד לפרוץ אותו כי יש דברים בחיים שזה לגמרי טאבו, וכשם שיש זמן לגעת כך יש זמן לשמור נגיעה וגם זמן לא להתניע את האוטו. הביט על המין בן אדם שהוא בעצם רק מין, רצה לסנגר עליו, סך הכל הוא בן אדם נורמטיבי, בעל משפחה שמשלם מיסים ומשרת במילואים, התקרב אליו להריח את ריח בגדיו, והריח שהוא בעצם בוגד בריח גן עדן. אז הוא הבין שמקומו שמה, מיתתו כפרתו, הוא לא יכול לחמול וגם לא לכסות עליו. עשה עצמו כסריס זקן, שכח שיש לו ילדים והתאכזר עליו, רגם אותו באבן, פוצץ לו את המוח ואת עצם החזה והפריד באחת את נשמתו מגופו.

בערב הוא הלך למועדון השכונתי, איפה שכל הבורים והפריצים, למסיבה של הביריונים, הם אהבו אותו הבריונים, קראו לו, הרבאי הקילר והוא היה מסנגר עליהם בחזרה, אומר להם לחזור בתשובה בזמן שהם היו מרימים משקולות ומתרברבים מול המראה. ריחם עליהם הרבי, ראה את הפוטנציאל שלהם במקום את הדמות שהם אימצו לעצמם, היה חוזר ואומר להם שלמרות שהן ריקנין ונראים כאילו מפחידים, מלאים הם במצוות כרימון, ומתפלל עליהם בחיוך שתצליח דרכם בחיים.

היה כיף במועדון. עד שיום אחד הוא לא הגיע ולמחרת גם לא, עמד אחד הבריונים והביט על עצמו במראה, ראה פתאום שהשרירים שלו רפויים, בבואתו ובבואת חבריו לא נראתה באותו ערב משהו, גם מבעד לגופיות חוטים שמבליטות כל שריר, מדוכדך אמר ''בלי הרב מי יקרב אותנו בתשובה?"