הוא רצה לסמוך אותם שלא תשתכח תורה מישראל, שידונו דיני קנסות בישראל כמו בבית דין של משה רבינו בזמנו, הוא חשב על משה רבנו בזמנו והתמלא חיל ורעדה, ועצב כי כל הארץ מדורות. יוונים נקבצו עליה וטימאו אותה, את ארץ ישראל, אבל הוא יודע שדברי תורה אינם מקבלים טומאה, ושתורה לא תשתכח מישראל.

ראה ששעותיו ספורות ושהגיע הזמן, והוא פחד, שמא תיטרף השעה ותשכח תורה מישראל, אבל זה לא יכול להיות. אז הוא קרא לחמישה חבריו, קרא להם רבי כדי לסמוך אותם ולהפוך אותם לרבי של ישראל, חיפש מקום שקט להסמיך אותם לדיינים, אבל גזרו הרשעים, מלכות הרשעה שלהם, שכל הסומך ייהרג וכל הנסמך ייהרג ועיר שסומכים בה תיחרב וכפרים ייעקרו, הוא הרי ידע שלא כל מקום שווה אז הוא יצא לשדה ישב איתם בעמק, בין אושא לשפרעם, הביא איתו שני דיינים נוספים כדי לסמוך את הזקנים בפני שלושה, קרא לדייניו הרים והושיב את עצמו בין שני הרים-דיינים.
קרא לתלמידיו רבי, לכל אחד ואחד מחמשתם, וכשגמר לקרוא להם רבי, הופיעו מולם ההם, מלאכי חבלה רומיים בשם הקיסר הרומי, קרא לתלמידיו ''בני'' וביקש שירוצו יברחו, אבל תלמידיו חוששים מה יהיה עם הרב לבד, מסר הוא את נפשו, שייעצר ייהרג ושהם יברחו, כי הם חמישה, חמישה דיינים חדשים, והוא לבדו מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכים, ראה עשיו שלא יכול לו אז נגע בכף ירך יעקב, דקרו אותו בכידונים וחזרו ודקרו אותו שוב שלוש מאות פעמים, ניקבו אותו ככברה, וכך הוא הפך לאחד מעשרה הרוגי מלכות.

ברחו תלמידיו והפיצו את תורתו, תורת משה, אך בטלו דיני קנסות כי העולם זקוק עכשיו להרבה הרבה רחמים, תורה חיזרה באכסניה גם בימים של חורבן.
רצו להספידו, ''הי חסיד הי עניו'' אבל נטרפה להם השעה, זכרו אותו כל היהודים לטוב, רבי יהודה בן בבא, ''זכור אותו האיש לטוב ויהודה בן בבא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל''