אולי לרובכם הרעיון מוכר - מתוך מאמרו של הרב זיני (בספר עץ ארז) ושל הרב הס (בספרו יום יום חג). אך בכל זאת.
בבבלי אגדות החורבן בעיקר בגיטין נו והלאה, בירושלמי בסוף תענית.
יש כמובן מקורות נוספים (איכה רבה, גמרא פרק חלק בקצרה ועוד).

ישנו חילוק מהותי ביחס למרידות (במקורותינו כידוע בעיקר מרד החורבן ומרד בר כוזיבא דהיינו ביתר). הבבלי בולט מאוד בהתנגדותו למרידות, הירושלמי פחות.
הדבר בולט לגבי בר כוזיבא - שמוזכר גם בירושלמי וגם בבבלי.
בירושלמי מובא שר"ע אמר עליו דין הוא מלכא משיחה, ומשמע שם שרוב חכמי הדור היו עמו (כמפורש ברמבם). הבבלי מספר (סנהדרין צג:) שהוא אמר על עצמו שהוא משיח, והרגוהו חכמי ישראל (אגב הראבד סוף הל' מלכים הבין זאת כפשוטו).
כמ"כ יש שינויי לשון קלים אך משמעותיים בין אדר"נ לבין הבבלי, לגבי המעשה בריב"ז. בבבלי בולט שכוונת ריבז להצלת עם ישראל, ושהמורדים הם "בריונים" שהיו מוכנים גם לדקור גופה. באדר"נ המורדים מכונים "אנשי ירושלים", כשאומרים להם שיש מת הם מייד משחררים אותו, ויש מי שהוסיף שלכאורה יש כביכול ביקורת מרומזת על ריב"ז שמדגישים את עבודת ה' הפרטית שלו - שמבקש את יבנה כדי "שאלך ואשנה לתלמידי ואעשה בה כל המצוות".

בטעם החילוק בין המקורות (לצורך העניין אני מערב את כל המקורות אפילו שהם דיונים נפרדים) - יש שהסבירו ע"פ החילוק בין הירושלמי, שבמקומות רבים מודגש בו הצד הלאומי, לבין הבבלי שבמקומות רבים מדגיש את תכלית לימוד התורה (הרב זיני). ויש שהסבירו שככל שהמקור מאוחר יותר, כך הבינו יותר שהמורדים טעו (הרב הס).

חשוב להדגיש שבכל המקורות מוכח (ואין להכחיש זאת) שהמורדים טעו. דברי המורדים במרד החורבן "כשם שיצאנו על הראשונים כך נצא עליו ונהרגהו" (אדר"נ) לא התקיימו. "דין הוא מלכא משיחא" (ירושלמי) לא התקיים. ואכמ"ל וכו'.