בגמרא מופיע דיון מענין בין ר"א המשווה חטאת לאשם ובין ר"י החולק עליו:

"רבי אליעזר אומר אף (את) האשם: תניא אמר ר' אליעזר חטאת באה על חטא ואשם בא על חטא מה חטאת שלא לשמה פסולה אף אשם שלא לשמו פסול אמר לו רבי יהושע לא אם אמרת... חזר רבי אליעזר ודנו דין אחר... אמר לו רבי יהושע ... אלא היינו טעמא דרבי אליעזר דאמר קרא ..."

ר"א מנסה להביא מקור (לימוד מפסוק) לדין. ר"י דוחה את הלימוד, אז ר"א מביא לימוד אחר, וחוזר חלילה. ברור לכל מי שקורא את הדיון, שהמקורות שמביא ר"א אינם באמת "מקורות" לדין במובן הרגיל. כלומר: זה לא שר"א למד את הפסוקים, דרש אותם במידות הדרש והגיע מתוך כך למסקנה שדין אשם כדין חטאת. הוא התחיל מן המסקנה, וחיפש פסוק שאפשר לסמוך עליו את הדין ("דרשה סומכת" ולא "דרשה יוצרת"). מה אם כן המקור האמיתי לר"א? כנראה שהדין נובע מתוך הבנתו את קרבן האשם בצורה מסוימת, אשר מחייבת את ההשוואה לחטאת. למעשה, הדבר נאמר במשנה:
"אמר רבי אליעזר החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא מה חטאת פסולה שלא לשמה אף האשם פסול שלא לשמו"
עד כאן טוב ויפה - במקרים רבים אנו מוצאים דרשות סומכות הנותנות תוקף דאוריתא לדינים קיימים.
השאלה שלי עד כמה הדבר נצרך, כלומר - מצד אחד, למה ר"א לא מסתפק בסברא המופיעה במשנה (הדחיה של ר"י נראית טכנית מאד אל מול סברא מהותית) ומצד שני, מה היה קורה לו ר"א לא היה מוצא לימוד שאין עליו פירכא - האם היה חוזר בו ופוסק כנגד הבנתו העקרונית באופיו של קרבן האשם? האם היה אומר "זה הדין כי ככה חייב להיות, למרות שאין לו מקור בפסוק"? האם באמת כל פרט בהלכה צריך להיסמך על פסוק על מנת להיות בעל תוקף דאורייתא?
שאלה משנית היא האם באמת הדרך להתעמת עם הבנות יסודיות היא באמצעות פירכות טכניות - האם הפירכות של ר"י מסתירות הבנה יסודית בקרבן אשם, או שהן באמת טכניות ופורכות את הלימוד אך לא את התובנה שמאחוריו?