"אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה זוזי ואמר שויה ניהלי תרי בני חמשין חמשין לא משוינן להו מאי טעמא עבדו רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה ניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפורעו וניחא ללוה כי היכי דניפגם שטריה"
ברור שמי שבידו שטר פגום חייב להישבע על אמיתות השטר וכאן השטר פגום היות והחוב אינו כמופיע בשטר והמלווה מודה בזה.
כיצד נבין את טובת הלווה בכך שישאר בידי המלווה רק שטר אחד בן 100 ?
חייבים אנו לצאת מתוך נקודת הנחה ש "עבדו רבנן מילתא דניחא ליה למלווה וניחא ליה ללווה" ולא למקרה שמישהו ירמה כגון המלוה אשר בידו שטר של 100 קיבל 50 ונותר הלווה חייב 50 , על מה ישבע המלווה אם הלווה אינו מכחיש את החוב בן 50 הזוז. אם הלווה יטען אחרת ובכך מתחייב המלווה בשבועה , מדובר ברמאות של הלווה ולא ייתכן שתיקנו לו חכמים כזה כוח שיוכל לחייב את המלווה גם בשקר.
איך צריך להבין את ה"ניחא ליה ללווה"?