הוא היה חמוד כשהוא נולד, יותר חמוד מהאחים והחיות שלו, כולם התפעלו ממנו, היה לו חיוך שובה לב שאף אחד לא נשאר אדיש אליו, האחות במחלקה חילקה שבחים להורים המקסימים, הוא היה ממש מקסים, בריה בפני עצמה.

כשספרו את מספר אצבעותיו ראו מיד שהוא מושלם, הכול היה במקום, היה לו אפגר 10, רק שהם לא ידעו איזה איבר זה, זה היה נראה כמו בולבול קטן או אולי כמו קליטוריס גדול, קשה להם להגיד ממבט ראשון, גם ממבט שני ושלישי הם לא ידעו להחליט, אז הם החליטו לקרוא לו טומטום, חצי במבוכה חצי ברצינות, הדביקו לו את השם לפני שידע לדבר והשם הזה דבק בו מהיום שהם הדביקו לו אותו.

בבית האחים והאחיות לא הסתדרו אתו, הוא ישב בצד ושיחק עם בובות לבד, אחר כך כשהוא גדל הוא המשיך לעשות הכול לבד, הוא זוכר היטב את הדרך חזרה מבית ספר, אחרי יום ארוך שקראו לו כולם טומטום, אסרו עליו ללכת להתפנות, כי הבנים דוחים אותו אצל הבנות והוא לא באמת בת, מה לא ולבנות באמת.

אחרי שגמר לשבת עם אחיו ואחיותיו, הם גמרו לאכול את הכול והשאירו אותו רעב, פנה אל האחים לקבל מהם מעט מזונות אבל שוב דוחים אותו אצל הבנות, אומרות לו הבנות שהוא לא אוכל איתן, בסוף עמד על שלו, יותר קל לו לעמוד על שלו כנגד הבנות אז הוא קיבל ואכל מזונות בשקט.

הביט על עצמו במראה, ראה שכבר לו ילד/ה, אבל נשאר יפה כמו כשהוא נולד, היה לו עצוב שהוריו מתו, עכשיו הוא עוד יותר בודד, טומטום בודד, הוא בכלל לא אוהב את השם הזה, אז מה אם הוא פחות גבר מאחיו, ריחם על עצמו, הלך לבית מדרש, פתח את הגמרא, קרא שטומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהם, אז הוא התעצב עוד יותר לבד.

ישב הרב והחזיק סטנדר ולמד בשקידה, ניגש אליו הטומטום, שאל אותו ''מה, אני עז?'' אז הסביר לו הרב שהוא לא הבעיה, אילו היה נולד בן יחיד היה יורש את הכול ושבאמת ראוי הוא לירש וגם ראוי הוא לזון, הבעיה שלו זה הם, האחים והאחיות, שלא יודעים לאהוב אותו כמו שהוא.