הם כולם עמדו סביב הקבר הטרי, סובבו אותו בשלוש מאות שישים מעלות, הבן והבת, האב שהוא הסב שלהם, וכל האחים שלו, רק אשתו של המנוח לא באה, היא יודעת שממילא לא תקבל שקל, אז בשביל מה להידחק בעיגול.

אף עין לא נותרה יבשה מול אבדה כזאת יקרה, לא עזרו משקפי שמש, גם החליפות השחורות לא נראו משהו.

הבן, שכולם היו מתים להתחלף אתו בכה בקול הכי הרבה, ''טאטע'' שארו הקרוב אליו הוא, איך אהב אותו, קרוב קרוב קודם, מכבד את אביו ואוהבו, דמות הפטריכאלית שלו, ''הלוואי, הלוואי שהייתי מגיע לקרסוליו'' בכה.

הבת בתורה בוכה גם הרבה, אילו לא היה לה אח אז היו מעבירים את זה אליה, מעבירים מן הסבא ישר אליה, ''עכשיו שיש אח ואין אבא אין לי יותר על מי להישען, הלך עלי'' מסכנה.

האבא עכשיו בוכה בצער, אילו בנו היה מת גלמוד הדרשה הייתה חביבה עליו, עכשיו שהותיר בן ובת אחריו כל הסיפור הזה פורענות גדולה עבורו.

האחים בתורם בוכים, שארם ובשרם, חלקו פעם את אותו חדר שינה במיטת קומותיים ישנה, חבל על דעבדין ולא משתכחין.

גם אחי האב בכו בתורם, שיוו בנפשם שכל זה לא אמתי, שאין עוד מלבדם ליד הקבר הטרי, אז הם היו עכשיו טריליארדרים כמוהו, ''לא נורא'' עודדו את עצמם בהליכה שפופה החוצה, אוחזים בשארם ובשרם שלא תיפול רוחם עוד יותר, לפחות אותן יירשו אם יישארו אחרונים.

בסוף צחקה הבת שלא ירשה אגורה, כי אחיה גרף במגרפה את הכול, עוד מעט תינשא למיליונר ברוך השם, תשנה את שם משפחתה לשם אהובה החדש, לא רוצה להעביר חלקה לשבט אחר, בשביל מה לה כל הבלגן הזה אחרי ההלוויה.

בכו כל העם על ספינה שאיבדה את קברניטה.

ואנו, אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים,
ישתבח הבורא.