היתה לו הפרעה נפשית כרונית מורכבת, בשני מילים, חוסר החלטיות או במילה אחת, מבולבל. עם השנים, הוא למד לפצות על מצבו הכרוני, השתדל לא להחליט אף פעם ולא להיות תובעני מדי, אנשים מבחוץ לא שמו לב לזה כל כך כי הוא החביא את זה עמוק עמוק בתוכו. כשהיה מגיע למסעדה, היה תמיד מזמין את מה שכנגדו מזמין, הולך וחוזר תמיד באותה דרך, הריטואלים הקבועים מנעו ממנו להסתבך, ככה הוא היה שורד, חי חיים קבועים, כל יום אותו דבר, עושה מה שרגיל לעשות.

אבל,
אבל כל זה נסדק ונבקע כשהוא החליט לקנות בית כור עפר, הוא ישב אצלו במשרד הביט על כל החלקות במפה, נתן למוכר לבחור במקומו את הקרקע, לא אכפת לו אם זה בצפון או בדרום העיקר שיבחר בשבילו. המוכר שאל אותו אם הוא רוצה את זה מדויק, מידה בחבל או שהן חסר הן יתר זה לא משנה. הוא התחיל להזיע לפני שהספיק לענות, היה לו חם פתאום ובמוחו התנגשו בכוח שתי האפשרויות הבאות, פתאום הוא חש מותש מקרב מרושע שמנהלים שני האפשרויות במוחו, הוא רצה לצעוק להם שיפסיקו לריב, מספיק לבלבל את המוח, הוא היה חייב לחתוך, להחליט אחת ולתמיד, לשים לזה סוף. הוא דפק על השולחן בעוצמה, צעק למוכר בפנים, ''בית כור עפר, מדה בחבל, הן חסר הן יתר'' והתיישב באחת ונרגע כך סיכם עם המוכר ויצא מהר מהסוכנות לריטואלים הקבועים שלו.

למחרת הוא כבר לא ידע אם נתפס בלשונו האחרון, אולי הוא התכוון לפרש את עצמו ואולי לא, הוא מסתפק מה הוא התכוון, הוא לא יודע, בחיים הוא לא ידע כי הוא מסתפק אם הוא התכוון ככה או שבעצם ככה, עכשיו הוא מבולבל וזה שוב מבלבל אותו עוד יותר, וככל שהוא מנסה להיזכר למה באמת הוא התכוון, כך הוא מרגיש יותר ויותר מבולבל.

כשהוא נכנס אליו לברר את העניין, הקדים אותו הסוכן והציע לו להשכיר את השטח במחיר משתלם, הוא מיד הסכים לפני שהספיק להתלבט, הציע את זה להשכרה ב 1000 שח לחודש - 12000 לשנה.

השוכר שלו היה בחור חמוד, הביא לו מראש 12 צ'קים חתומים, ככה שלא יצטרכו להיפגש פעם נוספת במהלך השנה. בשעת מוסף של תפילת השבת, התנדנד השוכר והתכוון בתפילתו, שיהיה לו חיים טובים וארוכים, חיים של גשמים בעתם, כי עדיין האביב לא הגיע ועוד אפשר להתפלל על הגשם שירד אמן וישקה לו את בית כור עפרו ששוכר בדמים מרובים.
ואז נהיה שקט בקהל, תשועת השם כהרף עין, דפקו על הבימה והודיעו שהפעם מרבים בשמחה, מוסיפים לו חודש לשנה, חודש לחיים, הוא צהל ושמח, הרוויח חודש שכירות, הוא כולו מתרגש עכשיו הוא עובד את השם גם בשמחה.

אבל בעל הבית-כור עפר לא אוהב את הקונצים האלה, הוא לא יכל לנחש שידפקו על הבימה ויגידו שמעברים את השנה, אילו הוא היה צריך להחליט אם לעבר את השנה, הוא לבטח לא היה מסכים לזה, עכשיו שעיברו הוא חושב שהרוויח עוד חודש שכירות או אולי לא, אין לו מושג אם הוא צודק או טועה, בלית ברירה הוא הסכים לחלוק, לקבל חצי חודש זה עדיף מלהביא ראיה.

הלך הוא לביתו, ראה עני שפשט את ידו, הכניס את ידו לכיס ושלף איסטרא ומאה מעי, אמר לעצמו,''איסטרא מאה מעי מאה מעי מאה מעי איסתרא איסתרא'' ונתן לו את האיסטרא.