( מתאים היה לשאול יותר במסכת יבמות אבל עכשו עלה )
במוסף שבת של 'מקור ראשון' השבת אחמ"ק, כתב פרופ' רוזנברג מהחוג למחשבת ישראל, על מקרה בו אדם נפטר או נהרג בלי צאצאים אך נשאר ממנו זרע שנשמר בבנק זרע, והוריו רוצים להפרות זרעו כדי שיהיה לו המשך אחריו, אולם אלמנתו אינה רוצה בכך ( ולא משנה מדוע, אם מפני שבינתיים נישאה לאחר או סתם ) והם מעוניינים להיעזר בפונדקאית ותרומת ביצית, אך בית המשפט ( האזרחי ) התנה זאת בהסכמת האלמנה, והיות והיא מסרבת אינם יכולים לעשות כרצונם.
טען הפרופ' שלפי ההלכה היה צריך לכופה להסכים לכך, מצד שכופין על מידת סדום, היות ולאלמנה אין מזה נזק כלשהו. ( כדאי כמובן לקרא את המאמר עצמו תחילה )
שאלתי :
א. כיצד נקבע יחוסו ומעמדו של אדם - לפי התורשה שלו או לפי הרחם בו גדל, כלומר למשל, אם הזרע והביצית של יהודים ואילו הרחם בו גדל הינו של אינה יהודיה, וכן להיפך, מה הדין ?
אם הקובע ליחוס הוא הרחם, הרי שבעצם אם הפונדקאית אינה יהודיה הוולד ג"כ אינו יהודי וצריך גיור, וגם אינו קשור לאביו וסבו כלל אלא מבחינה ביולוגית, וא"כ צודק ביהמ"ש או לא ?
ב. התורה צמצמה את זכות היבום רק לאח ובטלה את האפשרות של יבום ע"י האב ( כמו שעשה יהודה עם תמר ). כמו כן למרות חשיבותה לכאורה של מצות היבום, העדיפו חכמים חליצה על יבום כי יבום שלא 'לשמה' קרוב להיות ממזר ובכך צמצמו עוד יותר את אפשרות הקמת שם לאח ובן שמת בלי צאצאים. היש להסיק מזה שמגמת התורה וחז"ל לצמצם את 'השגעון האגואיסטי' של בני משפחה לשמר את זרעם ושם משפחתם בכל מחיר, ואם כן אולי צודק ביהמ"ש ?
מה עמדת ההלכה בעניינים כאלו ?
אשמח לקרא ולהוסיף דעת