שדה עפר, זה כל מה שהוא אמר לחבירו, שדה ריק וחלק, שטוח כמו בקעה, עם גבולות ברורים, בקיצור, שדה.

הוא עבד בהייטק ארבעים שנה, ישב בחדר עם המזגן תכנת תכנותים בשביל הבוס שלו, נשם אוויר של המזגן שנים ארוכות וזה ייבש לו את האף וגם קצת את השכל, עכשיו שהוא הגיע לפנסיה הוא כיבה את מחשבו לראשונה.

לקח את כל הפנסיה שלו, הפנסיה שחסך כל החיים, נתן את כל ממונו במקום אחד, שיהיה לו שדה עפר אחד יפה, חלק שטוח וחד מפלסי.
בפועל השדה נראה יותר כמו מגרש אבנים, בקעים וסלעים, שלוליות ונקעים, הוא רוצה לחרוש ולזרוע אבל אדמה כזאת קשה, קשה לעיכול.
השדה שלו עם כל האבנים נראית לו פתאום כמו טרסות מדורגות, כמו שניים ושלוש מקומות, ביקועי קרקע פחות מעשרה, אדמה קשה.

הוא מדד וספר את כל הנקעים באדמה, כל הגבים והחריצים, 4 קבין בחמישה קבין מינימום, פתאום נראה לו שזה לא הומוגני, כל הפיזור הזה נראה לו לא אחיד, אבנים מפוזרות בצורה של מערבולות, פתאום שורה שחותכת לו את השדה, קרניים של אבנים שמאיימות לנגוח בו, אבנים בזיג זג, מסלעה על הגבול, אבנים מתחת לאדמה וגם מעל, מה הוא עושה עם כל זה, תיקו, מה זה תיקו, כל החיים הוא למד שיש או אחד או אפס, אין משהו אחר, תיקו, מה הוא יעשה עם התיקו הזה.