אמר ליה רב נחמן לרב הונא הלכתא כוותין או הלכתא כוותייכו אמר ליה הלכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני:
רשב"ם (ר"ח):
דמקרביתו בי ריש גלותא. רב נחמן חתנא דבי נשיאה הוה ורגיל במקום הדיינים דשכיחי דייני וראה מעשים בכל יום היאך דייני
אי נמי דיני כך פירש רבינו חננאל:

לפי ר"ח שתי סיבות יש לפסוק כר"נ א- שרואה כיצד דנים בפועל דייני הר"ג וב' שנמצא במקום שמצוי בו הדין (ודן בעצמו)
אומנם יש לשאול כיצד ניתן להכריע במחלוקת שבין רב לשמואל על סמך מעשיהם של דייני ר"ג הרי הם עצמם מחוייבים בפשטות להלכה שנכריע במחל' היסודית ואם למשל נכריע כרב יצטרכו לשנות ממנהגם ודינם וכן מה זה משנה שר"נ מורה בפועל כסברתו, אם טועה בכך יתכבד וישנה מדעתו ויפסוק כרב?

אלא בדיני אדם כלל הברזל הינו 'מנהג המקום' וכאשר לא ברור המנהג שבודקים מה דנים בד"כ הדיינים במקרים כאלו ואז התקדים הופך לדין קבוע ול'מנהג המקןם'.
אם כן ברגע שמבורר לנו מה רגילים לפסוק הדיינים של ר"ג וכ"ש אם ר"נ עצמו הנהיג במקומו נורמה מסויימת הרי שאין עוד שום משמעות לשאלה האם ההלכה פעם היתה כרב או כשמואל ואין ממילא גם שום צורך לשנות הפסיקה שתתאים לדעת רב שהרי ברגע שבמציאות נוהגים כדעה מסויימת בדיני אדם זו הופכת להיות הלכה פסוקה כ'מנהג המקום' הגובר על כל דעה של אמורא או אף תנא.