אמר רב יהודה אמר שמואל: צינור המקלח מים לחצר חברו ובא בעל הגג לסותמו בעל החצר מעכב עליו דאמר ליה כי היכי דאת קנית לך חצר דידי למשדא ביה מיא לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך.
איתמר: רבי אושעיא אמר מעכב!
ר' חמא אמר אינו מעכב!
אזל שייליה
לרבי ביסא אמר להו מעכב!
קרי עליה רמי בר חמא {קהלת ד-יב} והחוט המשולש לא במהרה ינתק זה רבי אושעיא בנו של רבי חמא בנו של רבי ביסא:

רשב"ם:
אזול שיילוה לרבי ביסא. אביו של ר' חמא וזקנו של רבי אושעיא: לא במהרה ינתק. כדדרשינן נמי (ב''מ דף פה.) מפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו' מדור שלישי ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה: זה ר' אושעיא. שאמר כזקנו:

נראה שיש קשר בין נושא המחלוקת שכאן לכך שהנכד סבר בה כסבו, אך מהו?
ניתן לומר כך: הוויכוח (לפחות לרשב"ם) בין בעל הגג לבעל החצר הינו "האם בעל הגג שיעבד לבעל החצר את המים רק כל עוד המרזב שם או שמא שיעבד לו כל מימיו שיפלו על גגו עד עולם"
בסברא פשוטה נראה שלא יכול להקנות את הגשמים שעדיין לא באו לעולם אלא כל שיכול לעשות זה מעין הסכמה של שותפות אינטרסים- 'כ"ע אני נהנה ממך אני אהנה אותך בחזרה' וזהו כל היסוד לשיעבודים שכאן מצד בעל הגג (בעל החצר לעומתו משעבד קרקע מוצקה ולכן בזה יכול לשעבד לעולם).
מהי אם כן הסברא לומר שמימי הגג כן משתעבדים לבעל החצר |דגש|לעולם|סדגש|?
נראה שזה מוסבר דוקא ע"י הסיפור שמובא בסוגיה שמסכם ש'לאחר ג' דורות התורה עצמה מחפשת להגיע למקום שהורגלה בו'
מכיוון שידוע שיש הקש בין התורה למים (שיר השירים רבה א, יט) ניתן ללמוד מהסיפור שגם מים לאחר שמתרגלים לבוא למקום מסויים מחפשים איך לשוב למקום זה כהרגלם ואם כן אין כאן עוד 'דבר שלא בא לעולם' שהרי נהיה זה כטבע למים שיבואו לחצר זו ובדבר שהטבע מחייבו אומרים שכבר בא לעולם.

דרך ב:
טענת בעל הגג הינה שהמים שלו לא משועבדים לבעל החצר שהרי תמיד היו צריכים לעבור במרזבו וכיוון שהיה בכל עת בידו להטות המרזב נחשב שמעולם לא מסר המים לגמרי לבעל החצר אלא תמיד השאיר השליטה בידו
לזאת יענה בעל החצר שכמו שהתורה דילגה מר"ב לנכדו כך היו המים מוצאים דרך לרדת לחצר מהגג גם בלא המרזב והשולט עליו ואם כן לא היו בשליטתו כל אותם ג"ש וכך נוצרה בהם חזקה לבעל החצר.