הכול התחיל כשהיא חזרה מהכותל, היא עלתה להר להביא קרבן תודה, וכשירדה הרגישה שהיא צריכה דחוף, נכנסה לשירותים שמאחורי הכותל, צרב לה השתן, זה לא היה רגיל אצלה ואז כשהיא התנגבה הנייר טואלט נצבע בצבע אדום.
''בטח בגלל המיץ סלק ששתתה אתמול'' תירצה לעצמה, ''הרי רוב הסיכויים שזה כל כך קרוב למערכת השתן'', אמרה לעצמה תוך כדי שהיא שופכת מים קרים מתוך כלי של מתכת על ידיה הקפואות שלוש פעמים לכל צד.
וכשכבר פסעה מחוץ לרחבה הרהר בה קול אחר שנכנס לתוכה, כי אי לא זכרה שהיו לה דלקות שתן בעבר, ורוב הדימומים שלה היו בגלל המחזור, עכשיו היא כבר מודאגת, שמא טמאה נידה היא והיא גם נגעה בלחם תרומה כשהייתה למעלה על ההר הקדוש, היא הולכת בסמטאות הצרות ובא לה לצרוח, ''תתרחקו ממני, אני טמאה נידה'' הרגישה כמה שהיא מגעילה, כולה מסוחררת מאנמיה שתקף אותה פתאום, כבר אזלו כוחותיה, ''איך'' צעקה בסמטאות, איך טימאה את הלחם הקדוש, מזל שהיא יכולה להביא תרנגול כפרות, אחרת הייתה צריכה לעלות לשחיטה על המוקד, אמנם, היא סברה, לא רוב הסנהדרין הצביעו בהצבעה דמוקרטית שהיא אישה נידה טמאה, אבל רוב הפעמים שהיא דיממה בחייה זה היה בגלל המחזור הביולוגי שלה, ברור לה עכשיו שזה יותר מסתבר מאשר מיץ סלק שקרוב לה לעליית השתן שלה.
וכשהגיע לשער יפו, בשארית כוחותיה, כיווצה בכל כוחה את רצפת האגן, היא הרגישה איך דלתות המדינה נסגרות לה בפרצוף, חשה את רחמה ננעל כמו שערי העתיקה, התגבר בה הכוח והיא הרגישה חצי חצי, חמישים אחוז טהורה, הדם נעצר לה בפרוזדור, חשה איך ספיקו טהור, לא אדום לא לבן, ורדרד וקרוב לשתן, הלכה אחר ההמון, אחר הרוב ברחוב. וכשהגיעה הביתה חשה איך הטומאה עושה אותה עייפה כמו ענן עבה שצובע את האור בצבע אפור, אז היא הפרידה את המיטות בחדר השינה, התעטפה בשחורים וגזרה על עצמה טומאת נידה, כדי לשמוע לקול החכמים, שברוב וקרוב הם הלכו אחרי הרוב.