אני מבקש 'לחפור' מעט בסוגיה מתוך הידע הכללי שלי :
בד"כ מי שמצוי במחקר מדעי יודע שבכל מחקר לשיטת הניסוי והחישוב כמו גם אופן הצגת הבעיה הנחקרת משמעות מרכזית.
והנה, כאשר מודדים מרחקים בין שני גופים, חשוב לקבוע תחילה האם המרחק הנמדד כולל את נפח הגופים או שהמרחק נמדד ממרכזם או עד תחילת או סוף גופם.
כדי לסבר את אוזן הקוראים אזכיר, שבמדידת המרחקים מכלי לכלי ולכותלי המשכן כפי שמופיע בברייתא דמלה"מ, כוללת כל מדידה גם את כל גוף הכלי אליו מודדים, כלומר מרחק עשר האמות מהפרוכת למזבח הזהב כולל את כל עובי המזבח המצוי מערבית לקו רוחב אמצע אורך ה'קודש', ומרחק חמש האמות ממנה אל השולחן או המנורה, כולל את כל עובי השולחן או המנורה, המצויים מערבית לקו רוחב הרבע הפנימי של ה'קודש', וכן 2.5 האמות מהכותל הדרומי אל המנורה כולל את עוביה וחמש האמות ממנה לשולחן כוללים את כל עוביו ( זה כיוון המדידה שם ).
דוגמה אחרת קיימת בסוגיית השלכת מוראת העוף בזבחים סד,א, כאשר נקבע שהמרחק שמשליך הכהן את המוראה הוא ל"א אמות. ומרחק זה כולל את עובי גוף הכהן המשליך כי 'מקום גברא לא קחשיב' בנפרד.
( כוונתי לומר בזה שכך היה הרגלם - למדוד את המרחקים, כולל הגוף אליו מודדים ).
מרחק חמישים האמה מהשובך צריך אפוא להימדד אל הניפול, וצריך להחליט לאן בדיוק בגופו, האם כל גופו צריך להיכלל במדידה או תחילת גופו או מרכזו. לו ענו לר' ירמיה שאין מקום לשאלתו כי הוא אינו מודד חמישים אמה אל הניפול אלא בקרקע והוא לא התייחס לניפול עצמו שכל גופו צריך להיכלל במדידה, היתה בזה דחיה פשוטה לשאלתו כי באופן זה אין מקום להעמדת הניפול כשרגלו האחת בתוך ורגלו האחת מחוץ.
שאלתי הפשוטה : מדוע ? ( האם חשדו בר' ירמיה עצמו שהוא חש כ'ניפול' שרגלו האחת בבית המדרש והשניה בחוץ ולכן 'דחפו' גם את רגלו השניה החוצה ? )