(חלק ממאמר בעניין המתנה בין לחלב לקטנים)
המדרש (פסיקתא רבתי פיסקא כה ועי' בבלי שבת פח ב) מתאר את דרישת המלאכים להשאיר את התורה בשמיים, ובתוך הדברים נאמר שם:
"אומר להם הקדוש ברוך הוא, אתם הם שמקיימים את התורה?! תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר אם היה לו לאכול בשר וחלב, אפשר לו לאכול חלב עד שירחץ ידיו מן הבשר?! ואתם כשנשלחתם אצל אברהם הביא לפניכם בשר וחלב כאחת ואכלתם וכו".
יש ראשונים שרצו להוכיח מהמדרש שמעיקר הדין אין צריך המתנה בין בשר לחלב, אלא רק קינוח הפה ונטילת ידיים (עי' בעיטור ש"א הכשר הבשר יג ע"ד) וכתב עליהם המאירי בבית הבחירה (חולין קה א), "ומה שהביאו הם ראיה לדעתם ממה שאמרו בפסיקתא בפרשת עשר תעשר שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים תינוק שבישראל מקיים את התורה יותר מכם שאם באים לאכול בשר בחלב אינו אוכל מן החלב עד שרחץ ידיו מן הבשר אינו כלום חדא דאין משיבין בהגדות ועוד דההיא בקטן נאמרה ודרך חנוך".
וממה שסיים "דההיא בקטן נאמרה ודרך חינוך", אפשר לדייק שלקטן בגיל חינוך אפשר להקל ולא להצריך שש שעות, אלא להסתפק בהבדלה בין בשר לחלב על ידי נטילת ידיים.
ובלקט יושר (תלמיד תרומת הדשן) כתב על רבו, "ונהג כפוסק רבי משה בן ר' מיימון בין אכל בשר בהמה בין אכל בשר עוף היה ממתין ו' שעות בין סעודה לסעודה כשרוצה לאכול אחר כך גבינה. אבל אין להקפיד על הקטנים אם אכלו בשחרית בשר ובצהריים גבינה אף על פי שלא שהו כשיעור שש שעות וגם אינו מוחה לאחרים שאינם מדקדקים במעשים, אבל לבנו היה מוחה מיד שהיה בר מצוה". הרי שדעת תרומת הדשן כדעת המאירי שאין צורך להקפיד עם קטן [עד גיל בר מצוה] על שש שעות.
אמנם הבדל יש בינו לבין המאירי, שלמאירי מיד מותרים על ידי נטילת ידיים, ואילו לתרומת הדשן צריך להמתין מסעודה לסעודה ורק על מספר השעות אין להקפיד.
ונראה לומר שאינם חולקים. שכשנדקדק בדברים נראה שבמדרש כתוב "תינוק הגמול בישראל מקיימה יותר מכם, יוצא מבית הספר" ועל דבר זה כתב המאירי שמקילים על ידי נטילת ידיים. וצריך באור מהו גיל זה, מהו גמול שלומד בבית הספר?
במסכת כתובות (ס א) שנינו, "תנו רבנן יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי רבי אליעזר רבי יהושע אומר אפילו ארבע וחמש שנים". יוצא, שיש מציאות שתינוק בגיל ארבע או חמש יונק, ואחר כך הדבר כבר לא מצוי. ובמסכת בבא בתרא (כא א) למדנו, "דאמר רב יהודה אמר רב ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה מי שאין לו אב לא היה למד תורה... עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע, אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת עד שית לא תקביל מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא". ובירושלמי כתובות (פ"ח הל' יא) שנינו "התקין שמעון בן שטח שלשה דברים שיהא אדם נושא ונותן בכתובת אשתו ושיהו התינוקות הולכין לבית הספר והוא התקין טומאה לכלי זכוכית" וביאר שם בקרבן העדה, "שבתחלה מי שיש לו אב מלמדו ומי שאין לו אב לא הי' לומד תורה התקין שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר ומכניסים אותן כבן שש כבן שבע".
והדברים מתאימים כפתור ופרח, שבגיל ארבע חמש עוד יש שיונקים ובגיל שש שבע מכניסים לבית הספר, הרי שהמדרש שמתאר שתינוק גמול יוצא מבית הספר, מתאר תינוק בערך בגיל שש. ואם כן המאירי דיבר על קטנים בסביבות גיל זה.
ועדותו של הלקט יושר על רבו היא, "אבל לבנו היה מוחה מיד שהיה בר מצוה", הרי שעד גיל זה לא הקפיד על שש שעות, ואפשר לומר שהוא דיבר בגילאים מבוגרים יותר ממה שדיבר המאירי.