אחד הכלים בהם משתמשי 'מבקרי המקרא' הינו השוואת ביטויי לשון ייחודיים והניסון לזהות לפי ביטויים אלו את המקור/זמן כתיבת הטקסט הנחקר ביחס לטקסט אחר עם מופעים דומים.
בד"כ מקובל לטעון נגד שיטה זו שכיוון שכל דברי הנבואה ניתנו מרעה אחד ייתכן שביטויים שונים יצוצו בטקסטים שנכתבו בזמנים שונים ובידי אנשים שונים לחלוטין.

אומנם נראה ששימוש בכלי דומה נעשה בסוגייתנו:
"משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב מסייעא ליה לר' לוי בר לחמא דא''ר לוי בר לחמא איוב בימי משה היה כתיב הכא {איוב יט-כג} מי יתן אפוא ויכתבון מלי וכתיב התם {שמות לג-טז} ובמה יודע אפוא ואימא בימי יצחק דכתיב {בראשית כז-לג} מי אפוא הוא הצד ציד ואימא בימי יעקב דכתיב {בראשית מג-יא} אם כן אפוא זאת עשו ואימא בימי יוסף דכתיב {בראשית לז-טז} איפה הם רועים לא ס''ד דכתיב {איוב יט-כג} מי יתן בספר ויוחקו ומשה הוא דאיקרי מחוקק דכתיב {דברים לג-כא} וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון..."

למעשה הסוגיה מנסה לענות על שאלה מהסוג של שאלות ה'בקורת' בכלים שלה!
נעשה כאן ניתוח לשוני של הביטוי המיוחד 'אפוא' מתוך נסיון לקשר בזמן בין מופעי הביטוי לסיפורים בהם הוא מובא.
אומנם נוצרת כאן כעין סתירה: מצד אחד זה ביטוי ייחודי שהגיוני שהיה בשימוש של בני האדם בזמן מוגדר ואילו הגמרא מזהה שהביטוי התקיים בכל התקופה מהאבות עד משה, ממילא קשה לגלות לפי זה מתי נכתב ספר איוב.
אומנם ניתן לכאו' לדחות העניין שהרי ברור שגם הדברים שהושמו בפיהם של יצחק ויעקב נכתבו ע"י משה (ומן הסתם אינו ציטוט מדוייק אלא העברת הדברים כפי שנצרכו לדורות בלבד) לכן מסתבר אכן גם לתלות החיבור של איוב במשרע"ה אך לא מהטעם שנא' בו 'חלקת מחוקק' אלא כיוון שזיהינו שהוא היחיד בתנ"ך שהביטוי היה שגור על ידו(קולמוסו).