א. לא אהדר ליה רבא. היינו מפני שכבוד עצמו הוא דורש. ומשתיקתו הבין ר"פ את טעמו.

ב. יצור וימנה. כמדומה שבזה שמוסר לו מנוי וצרור, גורם לגזבר להיזהר טפי, ואף שאין מחשבין כדי לא לפגוע בו או כדי לא להכביד עליו, מ"מ כל מאי דאפשר לעשות בשמירת ממון צדקה והקדש עבדינן.

אגב. מעשה היה בדודתי שתחי' שנשלחה למרן החזו"א לקחת ממנו סכום מסויים שסוכם עמו (אולי זה היה פירעון הלוואה או התחייבות שלו למשהו), היא נכנסה והחזו"א מסר לה המעטפה ואמר לה שיש כאן כך וכך. היא נטלה בלא אומר ודברים והכניסה לתיקה. שאלה החזו"א מדוע אינה סופרת. ענתה "מה יש לספור אם הרב אמר כמה יש". אמר לה שבי נא ותספרי בנחת, שכך דרכו של עולם לספור כסף כשמקבלים למרות שידוע שנספר על ידי הנותן (ורמז רמזו בזה ש-כס"פ ראשית תיבות "כסף סופרים פעמיים"). והוסיף ואמר לה שלא תחוש לפגיעה בכבודו, אדרבא טובה היא לו, שהרי אם יחסר אולי ייבושו לומר לו ונמצא חיסר ממה שהיה עליו ליתן.

ג. בודקין למזונות. לרב הונא. פשוט דהיינו כשאינו סכנה. ועובדא דאיש גמזו תוכיח. ואם יש חשש פיקו"נ יתנו לו מיד, ויבדקו רק לגבי נתינה גדולה יותר להמשך.

ד. העמדנו עלינו מצוות. ראה בתוס' דהיה פשוט להם דצדקה לעניים גדולה מתרומה לבדק הבית. ומי שקשה לו לפעמים לפתוח את כיסו, יוכל להעיר עצמו בכך כמה היה תורם בשמחה אילו הודיעוהו שבית המקדש נסדק וצריך תיקון, אולי ייקל עליו.

ה. סימן גדול מקדש משה. היינו ג' מימרות של רבי אלעזר בענייני צדקה. ולא הכניסו מימרא דעולא משמיה רק אלו שיוחסו ישירות לו. ולכאורה קצת ראיה מזה שנכון לגרוס בעמ' ב' במימרה השלישית "ואמר" בויו.

ו. גדול המעשה. קצת משמע דהוא משום דגורם שלמא במלכותא, ולכן סיים ר"א לא זכה וכו', שנראה כאינו שייך לתחילת דבריו.

אגב. רגילים לומר על עני גדול - עני מרוד. לכאורה מכאן נראה מרש"י שמרוד שייך רק בעני מתבכיין. ודוק.

ועוד אגב. מעשה בגביר אחד שהתלונן בפני הרב מפוניבז' מדוע המעשה גדול ממנו הנותן. ענהו הרב אם תעמוד לידי רגע לפני שאני דופק בדלתך ותשמע איך אני מתפלל שלא תהיה בבית, תבין...

ז. ואעפ"כ נחשב צדקה שנאמר ונוגשיך צדקה. וצ"ב מדוע באמת. (משום מה זה מזכיר את הענין שצדקה מורידה ממס הכנסה...).

ח. עולא. אין זה שמו, אלא עולל כפירש"י, שהרי שמו רב ששת לרש"י או רב אחדבוי לר"ח.

ט. חמה אינו כופה. תוס' תמהו דחמה משה הרגו. כלומר איך בזמן רבי יצחק צריך לכפות את החמה שכבר אינו בעולם מימות משה. והנה לכאורה היה עליהם לתמוה איך אמר משה יראתי מפניו והלוא הרגו. אלא דקושיא זו שאלו בנדרים והשיבו דתרי חמה הוו (ועוד אופן עי"ש), חד הרגו משה, והשני ירא ממנו ועדיין קיים הוא. אלא שאם כן ממילא לא מובנת תמיהת התוס', דעדיין יש לכפות בזמנינו את החמה השני.

נזדמנו ט' הערות לדף ט' ונסתגר בזה.