עכשיו זה כבר סופי, אין ברירה, חייבים לחלוק את החצר הקטנה הזאת, בקושי יש בה מטר על מטר אבל איתו אי אפשר לחיות, הוא כבר לא מדבר איתי שנה, כמה אני יכול לשבת על הספה בשקט, נמאס, נמאס לי לשבת מול הטלוויזיה ולהתאפק לצחוק רק בגלל שהוא פה, אין, די, חייבים לחלוק את החצר המשותפת הזאת, שכל אחד ישב בפינה שלו על כורסא בודדה ויבהה לעצמו במסך שלו, בלי שהוא ישתלט לי על השלט ועל הערוצים, זהו, סיכמנו, אני מחר הולך לקנות סדינים ואני ימתח אותם בדיוק באמצע, ככה לכל אחד יהיה חצי מטר על חצי מטר מהחצר שלנו, והוא יפסיק להתקרצץ לי.

אבל בלילה כשהוא חזר עם הסדינים החדשים המקופלים, הוא השתוקק כבר למתוח אותם ולציין את השטח החדש שלו, הוא כבר חשב איך לתלות עליהם גלויות ומראות וכך הוא יוכל להתרכז יותר בעצמו, הוא בכלל לא ציפה, ששותפו משכבר בימים יביא פועלים ובלוקים ואבני גזית משויפים, וטיט ביני וביני וימלא את כל החצר באבק משתעל.

אמנם הם סיכמו לחלוק אבל מי דיבר על חומת ברלין בחצר כל כך קטנה, אפילו ארבע על ארבע אין כאן, איך הוא רוצה לבנות קיר בעובי חמש או שש ?
הוא אומר שעשינו קניין, קניין חלוקה אבל למה קיר ריבונו של עולם, הוא חושב שחלוקה זה קיר, אני התכוונתי רק לחלוקה כללית עם סדין באמצע.

שיסתכל! מה אכפת לי! אפשר לחשוב שיש לי מה להסתיר, נזק? לראות אותי? ממילא אני מככב בפייסבוק כל היום, בעיה שלו שהוא פרימיטיבי ואין לו אפילו חבר אחד בחיים, מה הקשר נזק ראייה?
עכשיו מאוחר מדי, אני רוצה לבטל את הסכם החלוקה, הוא אומר שעשינו קנין במטפחת המגעילה שלו וזה מאוחר מדי, אני אמרתי לו שלמרות הקניין סודר במטפחת המגעילה שלו, אני מתחרט ואני מבטל את זה מיד, אבל הוא לא מסכים, הוא אומר שכבר חילקנו בינינו כל בלטה ובלטה בחצר, עכשיו אסור לי יותר לדרוך על הבלטות שלו, הוא גם סימן לי בדיוק איזה בלטות אסור לי לדרוך עליהם.

מצדי, שיבנה חומת טרקסין שלושים אמה שישה טפחים עובי, אני גמרתי איתו, אני פותח את הלפטופ שלי, מתחבר לחברים האמתיים שלי בפייס, הם באמת טובים, הם בחיים לא יינטשו אותי, איתם אפשר להישאר חברים כל החיים, הם לא ישימו לי חומה ככה בחצר, מזל שיש לי חברים בפייס.