מובאת מחלוקת בין 2 לשונות גבי מי שנתן מעות עבור דלעות קטנות וכך שילם והמוכר מתחייב לתת דלעות גדולות ואין למוכר כעת גדולות :
אליבא דל"ק - אסור משום ריבית
אליבא דל"ב - מותר
כך נפסק להלכה ביו"ד קעג,ח "המקדים לבעל הגנה מעות דמי עשר דלועים אלו שיתנם לו כשיהיו בני אמה בזוז אע"פ שעתה בני זרת בזוז מותר (הואיל וממילא קא רבו וגם כבר גדלו קצת)".
אולי כסברה , ניתן לומר כי יש בזה מעין יסוד הברכה האמיתית בעולם, כלשון הגמרא בבכורות נה,ב "נהרא מכיפיה מיבריך" וכעין "יהי רצון שיהיו צאצאי מעיך כמותך" וזהו יסוד הברכה האמיתית (וכעין אלישע והאשה מנשי בני הנביאים ונביעת השמן כל עוד היו כלים) בעולם הנובעת ממקור פנימי ואולי לכן אינו נחשב ריבית כיוון שנובע ממקור הדבר עצמו ולכן נפסק להלכה אליבא דל"ב.
לענ"ד בלבד.