(למי שלא מכיר, או זקוק לרענון - קישור להסבר הניסוי התאורטי המכונה "החתול של שרדינגר")


למדנו היום בדף היומי, בבא מציעא מב. , לגבי הברכה:


"וא"ר יצחק: אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".
...
תנו רבנן: ההולך למוד את גורנו, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידינו.
התחיל למוד - אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה.
מדד ואח"כ בירך - הרי זה תפילת שוא; לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי, אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר: "יצו ה' אתך את הברכה באסמיך".


אניח לרגע לכך שבמסכת ברכות כבר למדנו כי אי אפשר להתפלל על העבר, משום שאז כל הנושא כאן יהיה בעייתי גם בטרם החל האדם למדוד או לשקול. אני רוצה להתמקד לרגע במודעות של האדם, בידיעתו את הכמות המדוייקת.

כל זמן שאין הוא יודע כמה יש - הברכה יכולה לשרות. כלומר, יתכן ויהיה שם יותר. אפשר וה' יגדיל את כמות התבואה. ברגע בו מדד האדם - והוא יודע היטב את הכמות המדוייקת - אין הברכה שורה. ה' לא יגדיל עבורו את הכמות.

כלומר, ברכת ה' תלויה בידיעת האדם. אם האדם יודע בדיוק - ברכת ה' לא תחול (ההיפך אינו מוכרח, כמובן. גם אם האדם לא יודע, זה לא מכריח את ברכת ה', אבל לפחות מאפשר אותה).


==


כל זמן שהאדם לא מדד את כמות התבואה באסם, יש לנו סופר-פוזיציה. יתכן שיש כמות מסויימת של תבואה, ויתכן שיש יותר. ברגע בו ימדוד האדם את כמות התבואה - הכמות ידועה, וזהו. נס גלוי לא יקרה כאן. הברכה לא תחול.