הוא ישב מכונס בעצמו וניסה למצות את המיטב שבו, הוא חייב לעבור את המבחן הזה בשלום, הוא עמד במשוכה האחרונה שלו אחרי שנים ארוכות של לימודים ומבחנים, עכשיו נשאר לו לעבור את המבחן האחרון כדי לקבל את תעודת האמ. די. הכל כך נכספת שהוא התחיל לחלום עליה כבר כשהיה בן חמש.

הוא ישב מרוכז ומכונס בעצמו, על השולחן שלו היה את גיליון השאלות ועט כתיבה וזהו, היה אסור להכניס שום דבר נוסף לחדר המבחן מלבד את עצמו ואת עטו ואת גיליון המבחן ששכבו להם על השולחן כתיבה והביטו בו בצער.

הוא קרא את השאלה הראשונה ולא היה לו מושג מה רוצים ממנו,

שאלה 1, עלו בו צמחים מחמת המכה ונסתרה המכה
- א, חייב לרפאותו וליתן לו דמי שבתו
- ב, חייב לרפאותו ואינו חייב ליתן לו דמי שבתו
- ג, אינו חייב בשבתו ואינו חייב בריפוי

הוא היה מורגל למבחנים במהלך כל שנות לימודיו, הוא ידע שזה הולך להיות קשה אבל עכשיו מול הגיליון והעט הוא ישב נואש, הופיעו לו עיגולים שחורים מול העיניים, הוא מהר החליט לעבור לשאלה הבאה

שאלה 2, האם מכה ניתנת לאגד?, נמק...

דווקא על זה הוא ידע לענות, נושא הטראומה והחבישות ישב לו בראש מסודר והוא שלף שלוש תשובות ברצף,

1- מכה ניתנה לאגד, חייב על ריפוי ועל שבת
2- או שלא ניתנה לאגד יתירה ולכן ריפוי כן שבת לא
3- או שלא חייב לא על ריפוי ולא על שבת

הוא פתר את חידת המבחן בזכות חכמתו וגם כנראה בזכות השגחה פרטית שהשגיחה עליו, קיבל את האמ. די. שלו, עכשיו נותר לו רק להתקבל לעבודה מוצלחת ולעשות חיל במחלקה ובחיים.

כעבור כמה שבועות הוא התהלך במחלקה לנפגעי רבי איברים עם החלוק הארוך והצחור שלו, הוא הכיר את כולם שם, את כל השכובים על מיטותיהם ואת הסיבות שבאו לכאן. הוא ידע שבחיים הוא לא יוכל לרפא אותם ושאין לא שום יכולות לעזור להם, אולי לשכך להם לרגע את הכאב, לעמעם אותם קצת עד שהטבע ואלוהים ביחד יעשו את שלהם ויכריעו אם לחיים אם לאו.

בחדר טיפולים ישב חולה שעלה לו צמחים שלא מחמת המכה, הוא הביט על החולה בכעס, "עברת על דברי, אמרתי לך לא לאכול דבש ודברי מתיקה, קשה מכתך, העלתה גרגותוני," החולה התפתל לא הבין מילה מהאבחנה שלו רק ביקש ממנו רפואה, ''רק'' צעק עליו הרופא, "רק שיבתך מעניין אותך, ומי ירפא אותך",נזף הרופא הממורמר בפציינט היקר שלו, " דמית עלי לאריה אורב" ענה לו החולה, "רפואה בגרוש שווה גרוש," אמר לו הרופא, "אז תשיג לי רופא טוב מחו''ל" ביקש החולה, "רופא מחו''ל יעדיף ללכת לדרכו ולא יחשוש להוציא לך את העיניים."
ישב החולה מתוסכל, ביקש מהרופא שישחרר אותו, שיניח לו לגורלו לעצמו, אבל הרופא המסור סירב לחתום על צו שחרור, "אנחנו מפחדים שהחולה יפגע בעצמו ובמקום לרפא את עצמו יבקש עוד כסף על הוצאות טיפול אלטרנטיביות מיותרות," כתב על הדו''ח.
"בוא נקוץ" הציע כבקשה אחרונה החולה, "נחליט על תקרת סכום ונסתפק בכך לטיפולים שלי", אבל הרופא לא רצה, הוא פחד על השם הטוב והקדוש שלו, אני אמ. די. חשוב, לא שור המזיק, ענה לו הרופא סגר וחתם.