סוגיא מתפרסת לעמוד הבא

א. "רבא לטעמיה דאמר רבא נזקי שור בשור ונזקי שור באדם גובין אותו בבבל נזקי אדם באדם ונזקי אדם בשור אין גובין אותו בבבל"
ב. "הא ליתיה לדרב פפא דשלח ליה רב חסדא לרב נחמן ושלח ליה חסדא חסדא קנסא קא מגבית בבבל ?!"
ג. "והאמר רבא שור שהזיק אין גובין אותו בבבל"
ד. "והאמר רבא אין מועד בבבל"
ה. רש"י במקום - "אלהים בעינן - דהא כולהו בפרשת אלה המשפטים כתיבי אדם באדם וכי יריבון אדם בשור וכי יגח ובההיא פרשה כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם וקסבר אכולהו קאי והיינו מומחין וסמוכין ובבבל אין סמיכה"

כמובן שהכל נפסק להלכה

האם מעבר לגזה"כ , יש הבנה מדוע אין דנים את כל הנ"ל בבבל ? האם אין בכך חשש ל"פגיעה חברתית" כאשר נראה כי המזיקים יוצאים "בזול" והניזקים הדרים בבבל (בחו"ל) , יוצאים "בשן ועין" וממונם נפסד רק בגלל מגבלת הסמוכין. מדוע לא ניתנה סמכות לבתי הדין ולו רק מתקנות חז"ל ואולי מדין "ועשית הישר והטוב" ?

אולי ניתן להבין כי אכן חבוי כאן גורם שכל ישראל ישובו לארצם "וקמת ועלית" כמו שמרע"ה ניסה להניא את בני גד ובני ראובן מלהישאר מחוץ לארץ ישראל (ועוד בספר יהושע כב) ?
כמובן שניתן לראות בסוגיא את עליונותם של חכמי ארץ ישראל אשר רק הם יכולים לגרום לשור להיות מוגדר כמועד מה שחכמי בבל לא יכולים והגדרת מועד יוצרת חבות ממונית מובהקת.