ידוע, כי שור המזיק בכוונה ובפעולה משונה - המוגדר כמזיק קרן - יש הבדל הלכתי בין תם למועד. כאשר בשלושת נגיחותיו הראשונים הוא מוגדר כתם ואינו מחייב את בעליו אלא בתשלומי חצי נזקו בלבד, כאשר תקרת סכום הגביה היא שוויו של השור המזיק. ולאחר שנגח 3 נגיחות נוספות הוא מוגדר כמועד ובעליו מתחייבים לשלם נזק שלם ואף מנכסים אחרים בלא הגבלה.
בגמרא (בבא קמא טו א) נחלקו חכמים האם תשלומי חצי נזק הוא קנס, כאשר מן הדין לא היה לנו לחייבו כלל מאחר ואין שמירת השור מוטלת עליו, אלא כתמריץ לשמור מכאן ואילך קנסתו תורה בחצי נזק. או שמא ממון הוא ומוטל עליו מן הדין, אלא שחסה תורה עליו ובאה לקראתו מאחר שלא ידע שמוטל עליו לשמור.
כך או כך, יש להסיק כי אין שור תם נשמר כשור מועד. אם מחמת שנשמר הוא מאליו, אם מחמת שאין בעליו יודע על חיוב שמירתו.
מקובל להניח, כי חיוב תשלומי נזקין הנגרמים על ידי חפציו הדוממים והחיים של האדם מבוסס על חובת שמירתו עליהם, והתרשלותו במטלה זו גורמת לכך שאחריות התוצאות מוטלת עליו.
ברצוני להציע, כי תשלומי חצי נזק אינם בכלל זה, הואיל וכפי שהראיתי עיקרם הוא להמריץ את בעל השור לשמרו על אף היות נזק זה משונה וחריג ואין להעלותו על הדעת. על כן יש להגדיר את חובת התשלומים באופן שונה, ואקדים את פרטי הדינים והסוגיא עליהם אסתמך בהגדרתי המחודשת.
מועד - שמירה פחותה; תם - שמירה מעולה;
שלא כדעת רבי מאיר, סבור רבי יהודה המבסס את שיטתו על פי דרשות הכתובים כי בעוד השומר את השור המועד בשמירה פחותה (ביטוי המתאר את רמת השמירה המקובלת בקרב בעלי השוורים) פטור מתשלומים, בשור תם במקרה דומה חייב בתשלומי חצי נזק. ורק על ידי שמירה מעולה (ביטוי המתאר רמת שמירה חריגה) יפטר מלשלם. כך בגמרא (בבא קמא מה ב).
אם נקבל את התיאוריה כי תשלומי חצי נזק אינם מבוססים על התרשלות בחובת השמירה המוטלת על בעל השור, כמדומה ונוכל להסביר שיטה זו שתתקבל על הדעת.
לדעתי, מאחר וכאמור לעיל תשלומי חצי הנזק מהווים תמריץ לשמירת השור מכאן ואילך כראוי, יתכן והגדירתם התורה באופן אחר מן המקובל; התשלומים אינם השלמת הנזק הכספי לניזק, אלא המזיק מחויב על פי דין תורה להתייחס לשורו כאילו הוא זה שהוזק כשיעור מחצית הנזק שאירע בפועל בשור רעהו.
התייחסות זו אמורה לעורר אצל המזיק את האחריות הנדרשת מכאן ואילך לשמור על ממונו, אף אם אין זה מקובל. מאחר ואילו היה שורו ניזוק כתוצאה מאי שמירתו המקובלת היה ההפסד נוגע אליו ולא היה יכול לפטור עצמו מנזק זה בטענת סתם שוורים בחזקת שימור קיימי.
זוהי הסיבה שמחמתה לא ישלם יותר מערך השור המזיק, מאחר שהתורה לא חייבתו בתשלומי הנזק כי אם בהתייחסות לשורו כניזוק, ומאחר ואין אפשרות שיפסיד בכל תרחיש נזקין אפשרי יותר משוויו - אין מחייבים אותו יותר מסכום זה.
זה הוא הבסיס ההגיוני העומד מאחורי שיטת רבי יהודה. המועד, אשר חיובו בא מחמת התרשלות בשמירת השור, כאשר שמר אותו כפי המקובל והנצרך אין סיבה לחייבו. לעומתו התם, אשר חיובו אינו נובע מרשלנות פושעת אלא כתמריץ גרידא - כל עוד שאינו אנוס בהיזק זה חל חיוב התמריץ עליו. ומאחר שנזקי שור שלא נשמר אלא בשמירה פחותה אינם מוגדרים כאונס, אין סיבה לפטרו.
כמובן, כי אף אם רבי מאיר חולק על שיטה זו ומצריך שמירה מעולה אף במועד, אין הכרח שלא יסכים להסבר זה. אלא שלדעתו יש מקור לכך שכל עוד שלא שמר את ממונו המזיק בשמירה מעולה הרי הוא מתחייב כרשלן.