בסיפור מפורסם זה ניכר יסוד המצוי לצערנו גם כיום. 'מטפלים' למיניהם, חלקם מתחזים וחלקם המנצלים פשוט את מעמדם ככאלה, מתעלמים מפגיעותם של מטופליהם ומנצלים אותם מינית. שבויות בימי קדם היו בד"כ קרבנות אונס ועינויים, ולוקות בחבלה נפשית משנית קשה. כך גם מבצעים לעתים סרסורים את זממם ביצאניות, כאשר הם תחילה אונסים אותן פעמים חוזרות, לעתים ע"י אנשים רבים, ואז כשדימויין העצמי כבר בשפל המדרגה והן מיואשות מעצמן, והן חוששות להתנגד פן יבולע להן, הן בענישה גופנית והן בכליאה, הן כבר מוכנות לשמש כיצאניות בלי התנגדות.
לכאורה, השבויות שהובאו לבית רב עמרם, הובאו לשם כדי לשמור עליהן, אך יתכן ומבחינתן היה בזה המשך לכליאה בשבי על כל המשתמע מכך, שהרי הן לא היו משוחררות לבתיהן, לכן רב עמרם סבר שאם יעלה בסולם אל השבויה שחשק בה, היא לא תתנגד כלל ולא תצעק. הגמרא אינה מביאה את תחושותיו ומחשבותיו אלא רק מציינת באופן כללי שחשק בה וטפס אליה. לא כתוב אם היו שם בעליה באותו זמן נשים שבויות נוספות, לא כתוב מה חשה השבויה בעניין ונראה שגם לא שאלו אותה. הסיפור מתמקד רק ברב עמרם שב"ה הצליח לעצור בעצמו בדרך המתוארת.
כשהיצר מתגבר כאש הוא מתעלם מהזולת לחלוטין, הזולת אינו אלא אובייקט למילוי התאווה ולא אדם בעל ערך, כל כולו אגואיזם צרוף, נצלני אלים ובלתי מתחשב. לענ"ד, יותר משיש לנו ללמוד על צדיקותו של רב עמרם, אנו צריכים ללמוד לאיזה שפלות יכול כל אדם להידרדר, וצריכה החברה לדאוג לנפגעיה באופן שונה מזה שבו נהגו בשבויות הללו ( כל אחד גם מכיר כיצד התייחסו לחוזרים מהשבי בעבר, כלומר זו לא רק בעיה של נשים).