"...עיסה בתוך הבית ושרצים וצפרדעים מטפלין שם, ונמצאו חתיכות בעיסה, אם רוב שרצים - טמאה, אם רוב צפרדעים - טהורה...".

כשהשרצים רצים בבית אינם מטמאים וגם לא את הילד החמוד ~ אם יהא לו אומץ לנגוע בהם....

נאמר בספר ויקרא, פרשת שמיני, פרק יא פסוקים כט-ל: "וְזֶ֤ה לָכֶם֙ הַטָּמֵ֔א בַּשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל-הָאָ֑רֶץ הַחֹ֥לֶד וְהָעַכְבָּ֖ר ‏וְהַצָּ֥ב לְמִינֵֽהוּ: וְהָאֲנָקָ֥ה וְהַכֹּ֖חַ וְהַלְּטָאָ֑ה וְהַחֹ֖מֶט וְהַתִּנְשָֽׁמֶת:" .

כל אחד משמונה שרצים אלה:
א. מטמא רק כשהוא מת ורק ‏כשהוא לח.
ב. אינו מטמא בחייו
ג. אינו מטמא כשהוא יבש.
ד.מטמא אדם או כלים הנוגעים בו.
ה. השיעור בגופם או בדמם ‏כדי לטמא הוא כעדשה.
ו. איבר שלם של שרץ - מטמא בכלשהוא.

לכן, כשרש"י מפרש (שם) "שרצים - צב הדומה לצפרדע הצב טמא והצפרדע טהור" - הכוונה: כשנעשו "נפולין נפולין חתיכות חתיכות" לאחר מותם וכשאינם יבשים,
.
(הדגשתי לעיל את המילים עַל-הָאָ֑רֶץ כדי להוציא את בעה"ח המובאים במשנה מסכת כלים פרק יז משנה יג "כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה" - ולומדים: בע"ח שמקום חיותו בים אינו מטמא אף במותו ואף אם הוא שרץ - כל עוד חיותו בים - הוא טהור אף כשהוא מת.
כמו כן ראה חולין קכו: קכז. בלימוד על שרצים אלה ובעיקר ראה רש"י שם:
"עכבר שבים - דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו."
מה חולדה מין הגדל על הארץ - ולא שבים שהרי אין חולדה בים.
אף עכבר - אף על פי שיש ממינו בים לא טימא אלא מין הארץ).
‏