נז.

א. דיניה דההוא גברא בצואה רותחת. בגיליון הובא פירוש דההוא גברא, היינו בלעם, כלומר אונקלוס שואל את פושעי ישראל מה דינו של בלעם. מובן שזה זר מאד, שהרי בלעם כבר העיד על עצמו במה דינו. ופשוט שהיות שפושעי ישראל היינו אותו הנוצרי, או לפחות היתה סברא כזו, ומפחד הנוצרים הוסיפו בדותא זו. כמו שיש בכמה וכמה מקומות הוספות של פירושים על הגיליון שלא באו אלא להפיס דעתם של הנהו רשיעי.

ב. כל המלעיג על דברי חכמים. לכאורה הכוונה כיון שאותו האיש קיבל את התורה שבכתב ושילבה במה שהנחיל לעדתו, ורק כל דברי חכמים כלא היו בעיניו. (אם יש ממש בהשערה החדשה יחסית שמן האיסיים היה, הענין מתיישב עוד יותר).

ג. כמה גדולה כחה של בושה וכו'. אע"פ שאין ספק שהבית לא נחרב בגלל זה בלבד, ואולי זה לא מהטעמים העיקריים, אבל הא גופא שנתנו מהשמים שזה ייראה במהלך הטבעי מחמת הבושה, בא ללמדינו כמה יש לרחוק מביוש אדם מישראל.

ד. אתא דרקונא. יש בזה מהדומה לעובדא דטיטוס שנתגאה כלפי מעלה והראוהו שעל ידי בריה קלה יאבד זכרו. (אולי יש לומר בדרך דרוש, שהרי נצטוינו על קדושת מחנה ישראל, יתד תהיה לך וגו' כידוע, והטעם נתפרש להדיא כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחניך, ומכיון שהוא סבר שלא תצא בצבאותינו, ממילא זה בא לידי ביטוי מעשי בכך שלא שמרו על ושבת וכיסית, ולכן דוקא שם נענש).

(איידי דנלמד בליל ר"ח אדר קולמוסי מתקשה לחסום את המילתא דבדיחותא שאמר רב של פורים אחד שיש ג' במסורה: א. שמנת עבית "כסית", ב. "כי תשא" את ראש בני ישראל, ג. ושבת "וכיסית" את צאתך. והנה מצינו ג' מוקדים במעשה אסתר. א. טעם הגזירה משום שנהנו מסעודתו של אותו רשע. ב. טעם ההצלה, אתי שקלים דידכו ונצחו לעשרת אלפים דידי. ג. השיא של המהפך היה כשבתו של המן חפפה את ראשו של אביה בקימחא דקישקע כידוע. וזה נרמז בהני ג', נהנו מסעודתו – שמנת עבית כסית. ניצלו בזכות מחצית השקל – כי תשא וגו'. חפוי ראש מעביט של בית הכסא – ושבת וכיסית את צאתך).

ה. מיחדא קא חדו בי יהודאי. היינו שלא משום הודאה להשי"ת עשו, שעל זה לא היו נענשים וגם הוא לא היה קוצף על כך, אלא הכיר בהם שזה משחק למשבתו וסבורים שמחמת יראתם עזבם. וכעין זה מדייק במהרש"א מהלשון קא חדו "בי".

נז:

ו. אייתי דמי ולא אידמו. היינו שהביא דם פרים ואילים וכבשים כמפורש במקום אחר, ולא דמו לדם זה בצבעם ובמרקמם.

ז. שדר שטר פרטתא לביתיה. יתכן שאילו היה בא לביתו והיה מנסה להתגייר היה בכך סכנה. אבל יתכן שידע שינסו להניאו ואף הוא עצמו תתקרר התלהבותו, ולכן לא התמהמה והוציא לפועל מיד את כוונתו הטהורה. ומכאן מוסר השכל לאדם כשיש לו התלהבות לדבר שבקדושה, אם יחמיצנו, עלול להיות שיוחמץ לגמרי. (ידוע המעשה עם תלמיד ישיבת וולוז'ין שנתפס בבורות ומרוב בושה עזב את השולחן ללא ברכת המזון וישב ללמוד בשקידה נוראה וחזר כמה פעמים ש"ס ופוסקים עד שנעשה מגדולי הדור, ואמר הגר"ח מוולוז'ין שאע"פ ששלא כדין עשה לברוח בלי ברכה, מ"מ אילו היה מתעכב לברך, כבר היה מצטנן ולא מוציא לפועל את תכניתו).

ח. א"ל קיסר אישדי לך גושפנקא וכו'. הא דניסו להשפיע רק על האחרון, אפשר משום דקטן היה ונראה יותר קל דעת, או משום שכל הזמן קיוו שאחד הבאים יסכים ובו עמדו להפסיד את האפשרות האחרונה. אבל ייתכן שדוקא מפני שהראשונים ענו בפסקנות עם פסוק מהתורה ללא שום הסברים. עם כאלו אין מה לעשות. הוא כבר הסביר, נשבענו ונשבע לנו וכו', אמרו זה מבטא קצת הססנות ולכן חשבו שיש סיכוי.

ט. האמרת. אצלינו פירש רש"י ייחדת. אמנם ברש"י על התורה על אתר זה דחק עצמו ולא העלה דבר ברור בפירוש תיבה זו.