בשביעית הרי כבר בזמן בית שני ובודאי לאחר החורבן היתה השביעית רק מדרבנן, ונראה שבכל זאת החמירו בה כאילו היא מדאורייתא ואף ראו בזה מעלה למי שהחמיר וקנסו מי שלא הקפיד, ומדוע למרות כל הקשיים לא התירו מכירה לגוי וגם לא נהגו אוצר בית דין בהיקפים גדולים אלא פשוט רעבו ולא אכלו מה שאי אפשר ?
בכלל האם אפשר לקבל הסבר בסיסי בעניין, בד"כ חז"ל גזרו גזרות ותיקנו תקנות מחשש שמא אם לא יעשו כך, יעבור אדם באיסור תורה ממש, אבל הרי לגבי שמיטה אין כזה חשש כי אם מדאורייתא אין מצוה לקיימה אזי אין גם חשש שנעבור על דאורייתא. משמע שהסיבה שגזרו לשמור שביעית היא מחשש שתשתכח תורת שביעית מעם ישראל וכשגזרו גזרו כעין דאורייתא ואעפ"י שקשה שמירתה כ"כ ובלי ההיתרים הנ"ל כבימינו. אם אני צודק, הסבירו נא לי חכמי הפורום, מדוע כך נהגו ומדוע נוהגים כיום אחרת, ואם בקוצר דעתי אינני מבין כראוי נא הסבירו לי באופן הראוי מה שנראה לי כעולה מהדף.