להבנתי נפסק להלכה בגמרא שיש לשבת בסוכה בשמיני עצרת ולא לברך משום ספק שביעי. נראה לי שהלכה זו נקבעה לפני שעברו להשתמש בלוח הקבוע שקבע הילל השני. מדוע גם אחכ (רמבם, ש״ע) המשיכו בהלכה זו? להבנתי, שלא שיום שני של גלויות, כאן יש קונפליקט בעייתי, של יום שביעי עם חג שמיני עצרת. ואכן יש מנהגים שונים והתפתלויות כמו לשבת בסוכה ולא לברך, לא לשבת בסוכה בערב אבל ביום שמיני עצרת (ביום) כן לשבת, וכו. האם לא היה נכון יותר לומר שההלכה שנפסקה בגמרא טובה היא לימים שלפני השימוש בלוח הקבוע, אבל השתא, שיש לנו לוח קבוע ועל מנת להמנע מתרתי דסתרי כמוזכר לעיל, לא נתיר לשבת בסוכה בשמיני עצרת?