בסוגיית נזיר בבית הקברות - נזיר יז: (הוזכר גם בנדרים ד.) מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בהו"א היא כך:
לכו"ע אין עליו כרגע, בבית הקברות, את איסורי נזיר. אך נחלקו שלרבי יוחנן הנזירות חלה ותלויה כשתמצא מקום לחול תחול (זו לשון הגמרא בעברית, אלא שבהגדרה זו בעצמה יש לעיין), ולריש לקיש לא חלה כלל.
בסוגיית חצי שיעור יומא עד. רבי יוחנן אומר אסור מן התורה וסברתו דחזי לאיצטרופי. וריש לקיש אומר מותר מן התורה. (לכו"ע אין מלקות - שיעורים הל"מ).

שורש המחלוקת בשתי המחלוקות הללו זהה:
לרבי יוחנן ציווי התורה (בפועל) מעיד לנו על כך שיש מהות (בכוח) שהיא הגורמת לדינים. ונוכל להסיק מכך שלפעמים יש את המהות הזו בלי הדינים הללו (כלומר יש שני רבדים: הדין והמהות). ריש לקיש סובר שאין מהות של הדין הנפרדת מההלכות. כלומר, יש רק את ציווי התורה למעשה (כלומר יש רק רובד אחד).

לכן אצלנו ריש לקיש אמר שכיון שבבית הקברות את את דיני נזיר - ע"כ זה אומר שאין נזירות כלל. רבי יוחנן אומר שאע"פ שאין את דיני הנזיר, יש את המהות. כרגע הדינים לא יכולים לחול, אבל כשהוא יצא המהות תיצור את הדינים (נוסיף שלדבריו כל מי שמקבל נזירות בעצם מקבל את המהות, והמהות גורמת לדינים, וכאן הוא קיבל את המהות והדינים עדיין לא יכולים לחול, וכשהם יוכלו לחול המהות תיצור אותם כמו בכל נזירות).

גם בחצי שיעור מסבירים חלק מהאחרונים שסברת חזי לאיצטרופי פירושה שאם התורה אוסרת כזית חזיר, זה מעיד שהחזיר הוא מאוס וממילא גם ח"ש אסור מה"ת. כלומר לרבי יוחנן ציווי התורה על כזית מעיד שיש מהות, וממילא היא קיימת גם כשאין שיעור. לריש לקיש יש רק את דיני התורה, וכיוון שבחצי שיעור התורה לא חייבה מלקות, ע"כ אין בו שום מהות ושום איסור.

נדגיש שוב שכל זה מסביר את מחלוקתם לפי ההו"א, וכמו שכותב הסטייפלר בדיון דומה, קוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא (וגם אם אינו להלכה, בוודאי יש בו מהות...)