מתני' הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור מן הילודים ר' מאיר מתיר אף בילודים וחכ''א לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוולד:

בגמרא מבואר שנחלקו התנאים רק במשמעות המילים אבל לכו"ע ניתן לידור מאותם שטרם נולדו אם עושה בלשון הנכונה ומפורשת.
אם כן ניתן לידור מדבר שלא בא לעולם. למעשה גם באדם הנודר מ"תפוחים" פשוט שנאסר לא רק בתפוחים הקיימים בשעת הנדר בעולם אלא גם באותם שיצמחו בעונות הבאות, פשוט שכולם נאסרים בגלל נידרו.
וכך אכן פסק בשו"ע:
שו"ע הלכ' נדרים סימן רד'
(ד) אָדָם אוֹסֵר עַל עַצְמוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא (ו) לָעוֹלָם לִכְשֶׁיָּבֹא לָעוֹלָם.

באר היטב (ו) לעולם. כתוב בהגהת אשר''י דדבר שלא בא לעולם יכול לאסור על עצמו ע''י קונם כמו שיכול לאסור פירותיו של חבירו אבל בהקדש גמור לא ועל חבירו אינו יכול לאסור אפי' ע''י קונם דבר שלא בא לעולם.

כלומר א"א להדיר אחרים מנכסיו שטרם באו לעולם וכן א"א להקדיש דבר שלא בא לעולם ובכ"ז ניתן לידור על עצמו מדבר שלא בא לעולם.
אומנם כיצד זה פועל?
נראה להוכיח מכאן שנדר לאסור עצמו איננו כלל סוג של הקדש ולא יונק מכוחו, אלא זה כוח עצמי שניתן לאדם לאסור עצמו בהתאם לדיבורו. למעשה לא רק לאסור עצמו יכול אלא אף לחייב עצמו בפעולות (כגון לתת צדקה וללמוד תורה או שנודר לינדור נזירות) בכל המקרים הללו מתחייב אע"פ שאין הנדר חל על חפצא מסויים בדווקא ומספיק שיהיה מיוחס לאדם הנודר. ביסודו הכוח הזה הינו חיוב התורה "לא לחלל דבריו" ולקיים היוצא מפיו.
לעומת זאת, הכוח שיש לו לאסור אחרים אכן נובע מיכולתו להקדיש חפצים (ובכך אף לאוסרם איסור חמור של מעילה) אך כוח זה מוגבל כאמור בכך שיהיה חפץ ממשי שעליו יחול ההקדש או הנדר.