בשתיהן אומרת הגמרא שאין הפסד לבעל הבית משום שמחירם קבוע ואינן נמכרים בפחות גם כשהכמות רבה.
נשאלת השאלה: האם בזמן הגמרא לא היו סיטונאים? האם תמיד מקובל שבעל השדה הוא זה שמוכר את סחורתו בכל כמות שהיא?
על פי השאלה מובן שאם יש דרך למכור בסיטונאות אזיי אם בעה"ב ביקש לקנות בסלע והשליח קנה בפרוטה, יתכן שבעה"ב הפסיד ומשום כך אין לו מעילה.