גמ':
אלא שמשתיקין אותו מדין כהונה דכתיב {במדבר כה-יג} והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו
רש"י:
מדין כהונה. שלא יעבוד עבודה ולא יאכל תרומה: מיוחס אחריו. שאנו יודעין מי אביו:
תוס':
בעינן זרעו מיוחס אחריו. והא דאמר בהחולץ (יבמות דף לז.) ראשון ראוי להיות כ''ג גבי ספק בן תשע לראשון בפרק נושאין על האנוסה (שם דף ק:) פריך לה ומשני זרעו מיוחס אחריו דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכי גזור רבנן בזנות בנישואין לא גזור:

מסתירת הסוגיות מוכיחה הגמ' שבעלמה הלימוד שבעינן "מיוחס אחריו" מדרבנן הוא וסתם כהן די לו שידע ששייך הוא למשפחת הכהונה כדי לקבל כל דיני כהונה.
אומנם אם זוכרים שפס' זה נאמ' על פנחס שלאחר מעשה הקנאות זכה בכהונה שלא היה שייך אליה בעיקרו ניתן לחלק קצת אחרת בהבנת הגמ':
ביסודם שייכים כל צאצאי אהרון שיצאו מאלעזר ואיתמר לאחר מות נדב ואביהו לכהונה ואכן די להם בידיעה סתמית זו שהם מיוחסים לאהרון הכהן ובזה שייכים לסגולת הכהונה. אולם צאצאי פנחס שביסודם לא היו שייכים למדרגה זו, ורק מכח גילוי הקנאות הקדושה של אביהם פנחס נתקרבו לעבודת ה' הרי שתמיד צריכים לצרף לשייכותם הטבעית-סגולית לזרע פנחס, גם מודעות שכלית ותודעתית למדרגת מולידם. הם אם לא יהיו מיוחסים לפנחס ומורשתו הרי יש חסרון במדרגת כהונתם וממילא החסרון הינו דאו'. כלומר מה שבא לכהנים "רגילים" בטבע זוכים לו צאצאי פנחס רק לאחר עבודה של התעלות מודעת.

אומנם להלכה כל הכהנים דין אחד להם שהרי נתערבו ובטלו בני פנחס ברוב הכהנים הכשרים מטבעם, ולא נפסלים עוד בלא ייחוס ברור אך הלימוד ביסודו דאו' הוא אלא שנא' על בני פנחס בלבד.