בבא מציעא דף ג' עמוד א' אומר רבי חייא שכשיש עדים שמעידים על מקצת הטענה,זה כשם דין מודה במקצת(גם רש"י מפרש כך),כדי שלא תהא הודאת פיו גדולה יותר לחייב אותו שבועה מאשר העדאת עדים.להלן הטקסט:

תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק''ו


לאחר מכן רשום על המקרה של שנים אוחזין בטלית,ומוסבר שם מכיוון ששני האנשים מוחזקים בטלית,הרי אנחנו כעדים על מקצת הטענה מכיוון שכל אחד מוחזק בה ומבחינתנו כל אחד שמוחזק בחצי,אותו חצי שייך לו.להלן הטקסט:

ותנא תונא שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' והא הכא כיון דתפיס אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא וקתני ישבע

ניסיתי לעשות את ההקבלה בין דין מודה במקצת לבין שנים אוחזין ולא הצלחתי,לא מובן לי איך הדברים באים לידי ביטוי.

אם במקרה ששנה רבי חייא עדים מעידים את הנתבע שהוא כן צריך להביא חמישים זוז לחבירו ולהשבע על השאר,סבבה מובן.אבל פה,בשנים אוחזין בטלית,אומר לנו רש"י "ואנו מעידין אותו(את הנתבע,כך לפחות ההגיון שלי אומר)שיש לו בה מקצת ומחייבים את חבירו שבועה על השאר דהיינו חצי שעיכב לעצמו(לתובע)."


איך בית דין יכול להגיד-אנחנו עדים שאתה מוחזק בחצי טלית ומבחינתנו החצי שייך לך,ובו בזמן לומר לאותו נתבע שישבע על השאר,שהשאר הוא בעצם חצי טלית שגם חבר שלו מוחזק בה באותה מידה של מוחזקות?אז איזו מין שבועה על השאר זו,אם זה מוחזק וזה מוחזק,איך מישהו בכלל יכול להשבע פה על השאר?

מקווה שניסחתי את זה מובן.

אם מישהו יוכל לפשט את העניין ולעזור לי,תודה רבה...