קח.

א. איבעיא להו פליגי רבנן וכו' וכו'. כעין זה ממש בפרק אלו מציאות בפלוגתא דרשב"א ורבנן.

ב. כלתיה דאבדן אימרוד. ר"ל שתי כלותיו, והיינו עובדא הנזכרת לעיל קה: דבאותה שעה מרדו שתי כלותיו. והא דפושטים לבעייתינו מעובדה זו אע"ג דלא איירי כאן שעמדו ונישאו או נתקדשו, ומה ענין זה לזה. כבר יישבה רש"י שהנידון הוא מיאון קל, כמו שעמדה ונישאת הוי מיאון קל, כלומר בלא אמירה מפורשת של מיאון, ה"ה כאן רק מרדו, ואח"כ רק אמרו ליהוו גברייכו דידכו.

ג. אלא בכדי תיפוק. הוא יישוב לשאלה, כלומר אף דלר"א אינה אשתו כלל, מ"מ מאחר שתקנת חכמים היא שידורו כדרך איש ואשתו, וכי תצא ממנו בלא כלום.

קח:

ד. מיאון דחבריה לא מבטל גט דידיה. לכאורה צ"ב גדול בכל הענין. הרי גם אם מיאון דחבריה לא מבטל גט דידיה, מ"מ הרי המיאון עוקר הנישואין דחבריה למפרע כלא היו, ונמצא זה הראשון מחזיר גרושתו שלא נישאת לאחר, רק נבעלה שזה אינו אוסר. וכפי הנראה זה מה שדחק לסוגיא לומר שיש כאן תקנה דרבנן שלא תחזור אליו, ולא מדין מחזיר גרושתו משנשאת, אלא כדי שלא יגרום לה למאן בבעל השני. אלא שיתכן שחכמים נתנו לזה גדר מחזיר גרושתו כדי שלא להמציא איסור חדש לגמרי. ויל"ע בזה.