ק.

א. טו"א בריה בפני עצמה נינהו. וברש"י דהוי זילותא. לכ' הוא קצת פלא, אם כשהוא לבוש כרגיל אין רואים עליו כלום, מדוע הוי זילותא. ולכ' צ"ב עוד, לפחות לפי הטעם דלאשה אין מחלקים משום יחוד, הא הני נמי אסורין ביחוד לכאורה מספק. ודוחק לומר דהאי טעמא הוא רק לפי הס"ד דלא אסיק אדעתיה טעמא דיחוד, אבל אה"נ למסקנה היינו טעמא נמי דטומטום ואנדרוגינוס. ולכאורה קצת משמע דיש להוכיח מכאן דאין איסור יחוד בטו"א, ויל"ע בזה.

ב. ערל וטמא משום דמאיסי. קצ"ב תיפו"ל דאסורים בתרומה. וחיישינן שמא יבואו לאוכלו כעין מש"כ תוס' לעיל צט: ד"ה ואינן. ודוחק לפרש דזו הכוונה מאיסי מהתורה מלאכול.

ג. מאי בינייהו וכו' אי נמי וכו'. ראה רש"י דלאופן ראשון משום גרושה ליכא ובאופן שני משום יחוד ליכא. וראוי לציין דכללא הוא דדרך הש"ס לציין שתי נפקא מינות, לשני הצדדים. עד כדי כך שהתוס' בע"ז בסוגיית בישולי עכו"ם הוציאו דין מכח זה שלא אמרו נפ"מ הפוכה.

ד. טמא נמי אניס. ר"ל דמסתמא אין כהן הרגיל בתרומה חשוד ליטמא מרצונו. ומשני דמ"מ ערל שמתו אחיו הוי אונס גמור, וטמא בדרך כלל מצי ליזהר מלהיטמא אם יתאמץ מאד.

ה. ובמקום שחולקין לאשה, מאי קאמר. צ"ב הא יש לפרש במקרב למתא למ"ד משום גרושה או בשכיחי ביה אינשי למ"ד משום יחוד. ומשכחת לה נמי דמיקרב למתא ושכיחי ביה אינשי דחולקין לכו"ע. ואפשר דלא משמע להו דזה נקרא מקום בפני עצמו ול"ש לומר על זה במקום שחולקין.

ו. ראבר"ש וכו', וברש"י כהן המטמא הקדש. צ"ל מקדש.

ק:

ז. עולה במשמרו של זה וכו'. צ"ב הא ודאי מעכבים על בני משמר אחר שלא יקח עבודה המסורה להם, ומדוע לא יעכבוהו. ומה בכך שאין זה ממון ממש, מ"מ זו זכות. (ובפרט דנמצא עובד בשתי משמרות שאחת מהם ודאי אינה שלו). וזו חידה נאה. היכי משכח"ל כהן שעובד בשתי משמרות.

ח. אלא מעתה גבי אברהם וכו' דלא תינסב עובדת כוכבים וכו'. לכאורה לא שייכא אזהרה זו לאברהם אבינו עצמו, אלא זו אזהרה לזרעו שיהא אחר מתן תורה ואכמ"ל.

ט. ליקוט עצמות דקמא. פשוט שהכוונה כיון שמת הראשון טרם לידתו לא מצינו אונן על הראשון אי לאו ליקוט עצמות. ופשוט דאופן דתני בקמייתא נקט אבל הוא הדין צ"ל לגבי מטמא לראשון.

י. אלא לאו בזנות. פירש"י ששניהם באו עליה בזנות. הוא פלא דהלא מפורש במשנה שנשאת לשני. מה עוד דצ"ב מאי דוחקיה דרש"י לפרש דגם השני בזנות. ואולי יש לומר דסבר רש"י דאם הראשון בזנות והשני בנישואין לא גזרו רבנן, שלא גזרו אלא כאשר שניהם בזנות. אבל אם זה אמת תיקשי על הגמרא עצמה, מה קשה על שמואל ממתני' הא י"ל במתני' דהשני נשאה, וכמו שבאמת מפורש במשנה, ולכן לא קנסו בזה.

יא. בממאנת. והיינו דאף דכשמיאנה עקרה נישואיה למפרע ונמצאת בעילתה בעילת זנות, מ"מ זנות דרך נישואין אינו בכלל הגזירה וכמו שפירש"י בסמוך על קידושי טעות. וקיצר כאן רש"י כיון דלא קיימא הך אוקימתא.

יב. ממאנת מי ילדה. ר"ל אי אינה בת יא לא תתעבר כלל, ואי בת יא קודם יב, אם תתעבר בהכרח תמות (והלשון שמא, היינו שמא תתעבר, אבל אם תתעבר תמות ודאי כמבואר במק"א להדיא), והיינו שתמות קרוב לתחילת עיבורה באופן שלא יתכן שיהא לה ולד בן קיימא. ודוק.

יג. משכחת לה בקידושי טעות. קצ"ב שהרי חוזר בו מאוקימתא דממאנת ואמאי לא אמרו "אלא". ואולי משום דיסוד התירוץ דרב שמעיא נכון הוא, דמשכח"ל בזנות דרך נישואין, וכיון דרק ההיכי תימצי דממאנת לא משכח"ל וצ"ל קידושי טעות, אבל הסברא היא היא, שפיר לא קאמר אלא.