הכלל שבכותרת חוזר לאורך כל דיני אבלות עד כדי כך שהכריז ר' יוחנן ש"כל מקום שאתה מוצא יחיד מקיל ורבים מחמירין הלכה כרבים חוץ מזו שאע''פ שרבי עקיבא מקיל וחכמים מחמירין הלכה כרבי עקיבא דאמר שמואל הלכה כדברי המקיל באבל"
אומנם התוס' תמהו על תוקפה של הכרעה זו:
אמר רבי יוחנן אפילו יום אחד אפי' שעה אחת. קשיא לי דהא אית ליה לר' יוחנן הלכה כסתם משנה:
מבואר שסברו שכלל הפסיקה המקומי ש"הלכה כמקל באבל" הינו פחות מכריע מהכלל הכללי של ריו"ח שבכל הש"ס סובר שהלכה כסתם משנה.
אומנם נראה ליישב תמיהתם בכך שיש ייחוד בכלל הפסיקה של שמואל בכך שלא בא לציין שפוסקים כמקל כיוון שצודק להלכה במחלוקתו עם התנאים המחמירים ושכך הכריע רבי אלא שיש כאן ייסוד שונה לגמרי:
מהו יסוד דיני האבלות?
הגמ' בסנהדרין מו:- מז דנה אם דיני קבורה והספד ייסודם ב"כבוד החיים" או שמא ב"כבוד המתים" והמסקנה שם שהכל נעשה לכבוד המת (נ"מ שיכול לומר שלא יספדוהו וכד' מיהו לא לקבור אסור כיוון שיש בכך ביזוי שנאסר בכל מקרה גם כשיש מחילת המת).
יש שלמדו מהנ"ל שיכול האב למחול לבניו על אבלותם ובכך לפוטרם לגמרי מדיני אבלות! (אומנם רבים דחו סברא זו מכיוון שיש בכך ביזוי לאביו כשלא מתאבל עליו כלל).
עכ"פ רואים שדבר שאין בו ביזוי ומוסכם על הנפטר שלא יעשו לו אין חובה לנהוג לכבודו.
במקרה ויש התנגשות בין כבוד המת לכבוד החיים אנו מעדיפים כבוד החיים (אומן אבל חייב לטפל בבני עירו אפילו שבכך בטל מאבלותו וכן המעשה ברבי ור"י בר אחא בדף כב:) נראה שזה נובע מכך שמעדיפים החיים בחיותם להקל בזה וממילא מוחלים על כבודם בעניין זה לאחר מותם.
מה קורה כאשר יש דעה המקלה בדין כלשהו בדיני אבלות?
במקרה כזה אנו מכבדים דעתו של הסובר להקל וממילא תופסים שבהכרח אין ביזוי בהנהגה כזו, ע"כ הגם שלהלכה עד שנאמרה הדעה להקל היה צריך להחמיר כיוון שנאמרה הסברא להקל הופך זה לדבר מותר לכל.
כלומר דינו של שמואל ש"הלכה כמיקל" אינו דין של הכרעה בין סברות אלא הגדרת מציאות מתפתחת- לעולם הנוהג כדין המפורש אצל מורי ההוראה נחשב שנוהג כבוד במתו וממילא הדבר מותר לו לכתחילא.