טו.

א. במתניתא תנא וכו' בידוע שהוא צדיק בן צדיק. לכאורה מתניתא פליגא אדעולא, שהרי לדבריו ע"כ אבותיו דצפניה נביאים היו ולא רק צדיקים. ויל"ע.

ב. אמר רב נחמן מסתברא כמ"ד מלאכי זה עזרא. במסוה"ש הביא גירסא רנב"י. ולכ' זה באמת א"ש טפי, שהרי ר"נ הוא האומר לעיל מלאכי זה מרדכי. אא"כ נדחוק שחזר בו משום הברייתא ההיא דמוכח דמרדכי ומלאכי תרי נינהו, וכעת שב להכריע דעזרא הוא.

ג. ארבע נשים יפיפיות וכו'. הלוא דבר הוא שג' מהני ארבע היו גם נביאות. וזה מורה על קשר בין יופי פנימי לחיצוני. אף שמצינו חכמה מפוארה בכלי מכוער, ואדרבא אמרו שם שיופי מפריע לחכמה. כנראה חכמה ונבואה שונים לענין זה.

ד. רחב בשמה זינתה וכו'. יעל אינה מנשים יפיפיות וענין אחר הוא, ד' נשים שהיה בהן זנות או כעין זנות וכל אחת באופן אחר. רחב נקראת כך, רחב הזונה, והיינו זינתה בשמה. יעל איתא להדיא שזינתה עם סיסרא לשם שמים, וקראה לו, "ותצא יעל לקראת סיסרא ותאמר אליו סורה אדוני סורה אלי" והיינו בקולה. אביגיל לא זינתה חלילה (ואדרבא מנעה את דוד מפוקה), אבל הכוונה למה שדיברה עם דוד שיישאנה בעוד בעלה חי, ולשונה "וזכרת את אמתך", והיינו בזכירתה, מיכל מצינו בה שאחותה הובטחה לדוד ושאול נתנה לעדריאל המחולתי, "ותאהב מיכל בת שאול את דוד ויגידו לשאול " וגו' (ש"א יח,כ), וחשיב לה כעין זנות בחיי אחותה, ועל ידי שראתה את דוד וחשקה בו קרי לה בראייתה. וגם נאמר בה (ש"ב ו,טז) ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז וגו' ותבז לו בלבה", אולי גם זה קשור לראייתה.

ה. ומרדכי ידע, מאי אמר. ראה רש"י שכוונת חז"ל לדרוש את המשך הפסוק ויזעק, והיינו שאמר משהו בקול גדול ועל זה שאלו מאי אמר באותה שעה.

ו. אר"א אר"ח מלמד שלבשתה מלכות. זה כבר הובא לעיל גבי אסתר נביאה היתה. ושם דרך אגב, וכאן מקומו על סדר דרשות המגילה, וכעת במשך עמוד שלם מביאים מימרות של ר"א בשם ר"ח ואח"כ חוזר לאותו מקרא שעומד בו במגילה.

ז. ואר"א אר"ח כל האומר דבר בשם אומרו. קצ"ב דדבר זה גופו הביאוהו לא בשם אומרו, שהרי זו ברייתא בפ"ו דאבות ומדוע להביאה מר"א. וכפי הנראה ברייתא זו לא היתה שגורה בפיהם. ואלולא פי' המפרש המיוחס לרש"י באבות דברייתא היא, אולי אפשר היה לומר דלשון חכמים ששנאוה היינו אמוראים ראשונים, ור"ח הוא מקור המימרא שם.

טו:

ח. שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין על לבו. מקור הדרשה היא מלשון "זה" שמראה באצבע, והרי נכסיו אינן לפנינו, אלא שרשימתן חקוקה לפניו ועליה היה מצביע. ויל"ע אי כוונתן חקוקה על לוח לבו, או היתה חקוקה לפניו במכתב עט ועופרת שהיה תלוי על לבו.

אגב. רעיון נפלא מפורסם על פסוק זה. אמרו המן מן התורה מנין, שנאמר המן העץ. ונראה דבר זר ורחוק. ודרשו בו שלכל רשע מדה מיוחדת, ומדתו של המן היתה שלמרות שהיה משנה למלך המושל בכיפה ושליש מהון העולם היה בידו, והכל משתחוים לו וכו', והיה חסר לו רק דבר אחד קטן. יהודי אחד ויחיד לא כורע. וזה גרם לו להרגיש שכלום לא שוה לו. על זה שואלים היכן בתורה מצינו שרש למידה זו. המן העץ. אדם הראשון מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננין לו יין. חי בגן עדן. לפני גזירת מיתה. חסר לו רק עץ אחד. והוא לא יכול לעמוד בחיסרון אחד זה.

ט. מה נשתנו אלו מאלו. פתח ברשעי ישראל ומסיים באומות. ומשמע ברש"י שאמר הקב"ה למדת הדין כשם שמובן שהאומות לא יזכו משום שלא עסקו בתורה, כך רשעי ישראל שגו ביין וכו'. (לכאורה במקום אמר ליה גם אלה וכו', צ"ל אמר לה, כלומר למדת הדין).
אגב. פשוט שיין ושכר לאו דוקא, אלא זה דבר הסוחף את האדם ומאבד את כל עולמו, ולכל דור היין ושכר שלו. ואכמ"ל בפגעי דורינו.

י. או שמא על שקראתיו כלב. בעלי המוסר מבארים מדוע זה כה חמור. משום שכלב הוא דבר שאדם יכול לגבור עליו. וכשקראה לו כלב מונח בזה קצת הרגשת כחי ועוצם ידי. וזו סיבה לסילוק רוח הקדש, כביכול אומר הבורא, אתה מסתדר בלעדי, בבקשה. שבה וקראתו אריה שנגד זה אין בכח אדם לעשות כלום מלבד לייחל לאלוקיו.