חז"ל התיחסו לכל תופעה שהתרחשה במקדש כסמל בעל משמעות רוחנית כל שהי.
רבי אלעזר מתיחס לקולות הבעבוע של המים והיין, הנשמעים בעת ניסוך המים עם היין במזבח, שנעשו בו זמנית, כאילו הם 'מדברים' זה עם זה, כשכל נוזל יורד בצינור נפרד ל'תהום' שונה כלומר לחלל שונה, למשמעות שונה.
על פי מדרש המילה הראשונה בתורה, 'בראשית' בסיכול אותיות, תאב שיר, וגם ברא שית, היו שרים הלויים בעת הניסוך, לקול בעבוע וירידת הנוזלים אל השיתין במזבח, כאשר היין מסמל ניסוך 'עליון' בעוד המים הפשוטים 'תחתון', ה'כח הרוחני', היינו המלאך של הכוח הרוחני של המים היורדים (הקרוי לכן רידיא ), מסמל כח גשמי יותר, כנגד מי התהום העולים אחר ירידתם ומלחלחים את עומק הקרקע, כלומר הוא 'בהמי' יותר ולכן צורתו הרוחנית היא מצד עגל ו'שור',והוא בא רק בסוכות ולא כל השנה כקול היין,
וכן הלאה, יעויין בדברים גם בפירש"י והסמליות הזו פשוטה מאד להבנה.
מעניין הדבר, הרי 'דיבור' זה של היין נשמע כל השנה, אך 'שיחה' בין שני הנוזלים ה'מדברים' לא היתה אלא בסוכות. כביכול מעודדים הם זה את זה להשפיע טובה לעולם.
רבי אלעזר לקח את הניסוך הבו זמני ( לכתחילה, כי בדיעבד גם אם נוסכו בספל אחד או שלא בו זמנית אין זה מעכב ) של שני סוגי הנוזלים, שנעשה כנגד פסילת הצדוקים את ניסוך המים שהינו 'רק' הלכה למשה מסיני, למקום וכיוון רוחני שונה מהצפוי, כביכול לא מטעמי פולמוס ולהצדקה לעצם ניסוך המים, אלא לשם 'שיחת עידוד' בין עליונים לתחתונים.