שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנן דאפילו בתקופת תמוז בעינן מיטרא היכי נעביד כיחידים דמינן או כרבים דמינן כיחידים דמינן ובשומע תפלה או כרבים דמינן ובברכת השנים שלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה

מבואר בדברי הרא"ש שהציע לחלק בין "מקום ועיר" שתושביהם דין יחידים להם לבין "מדינה וארץ" שלתושביהם יש דין של רבים.
הפוסקים לא קיבלו חלוקתו של הרא"ש והכריעו שברכת השנים לעולם נאמרת לפי א"י, וממילא יוצא שאין דין רבים כלל בחו"ל להלכה.
אך קשה כיצד ניתן לטעון שא"י שתקופה ארוכה הייתה חרבה מיישוב בכלל ומבניה היהודים בפרט יהיו יהודיה "רבים" להלכה בעוד יהודי אשכנז וספרד שהיו מרובם מהם מאות ואלפי מונים ייחשבו "יחידים"?

נראה ליישב לפי הגמרא בהוריות (ג ע"א):
אמר רב אסי ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל שנאמר (מלכים א ח) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום מכדי כתיב וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי שמע מינה הני הוא דאיקרי קהל אבל הנך לא איקרי קהל

ושיטת הרמב"ם בדינים הבאים:

אלה אשר בזה המקום (=ארץ ישראל), הם כל ישראל, ואין להשגיח ביוצאים מן הארץ. (פירוש המשנה לרמב"ם, הוריות א, א, מהדורת ר"י שילת עמ' קכג- קכד)

כל הקהל, וכן רובו, רצוני לומר רוב יושבי ארץ ישראל, לפי שהם אשר ייקראו קהל. ( שם א, ה, עמ' קל)

שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות. (פירוש המשנה לרמב"ם, בכורות ד, ג)

אין משגיחין על יושבי חוצה לארץ, שאין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל. (הל' שגגות יג, ב)

בכל הנ"ל מבואר שיש ערך מיוחד לקהל א"י שאיננו נמדד כלל באפן כמותי ולא שייך ממילא לעשות השוואות סטטיסטיות לקביעת "מיהם הרוב" אלא השאלה היא רק "היכן הם נמצאים"! ובני א"י לעולם דין רבים להם ושואלים בברכת השנים ואילו תושבי חו"ל לעולם דין יחידים להם ויכולים לשאול לצורך ארצם רק בשומע תפילה.