אמר ריש לקיש אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון שנאמר {בראשית מא-נ} וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב תנא חסוכי בנים משמשין מטותיהן בשני רעבון
רש"י:
אסור לשמש מטתו בשני רעבון. דצריך אדם לנהוג צער בעצמו
תוספות
אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע''כ שימשו מטותיהן בשני רעבון ויש לומר דלכ''ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו:
האם מותר להמנע ממצוות פר"ו וממצוות "לערב אל תנח"?

הבהרה: אין זה מאמר הלכתי עם מסקנות להלכה לאחר בחינת כלל הסוגיות בש"ס ודעות הראשונים והפוסקים בעניין אלא רק בחינת הסוגיה שלנו והיוצא ממנה כחומר נוסף לברור הסוגיה הרחבה שבכותרת.

שיטת רש"י כאן:
האיסור הוא מצד שאסור לאדם לענג עצמו בזמן שהציבור שרוי בצער וכמבואר בהמשך הדף.
קשיים בדבריו:
א: מצוות לאו להנות ניתנו? (בין פר"ו ובין לערב מצוות חיוביות הן, לאחר שיש בן ובת הפר"ו הופכת לקיומית בלבד אבל עדיין מצווה מדאו' היא, כמובן ש"עונה" חיוב גמור היא כ"ע לא קיים פר"ו ואם לא מחלה לו אשתו)
ב: למה לחסוך בנים מותר?

שיטת התוס': דברי ר"ל הינם הנהגת חסידות
הקשיים בדברי התוס':
א: וכי לוי שעליו נא' "לאיש חסידיך" לאו חסיד הוה?!?
ב: דברי ר"ל "אסור לאדם" ולא "לא ראוי לחסיד"?
ג: מה עניינה של "חסידות" זו שלא לקיים מצוות?

הסבר אפשרי שלא קשה עליו מהקושיות הנ"ל:
האיסור הינו בהתאם למבואר בסוגיה הקודמת לגבי המהלך בדרך שלא יאכל יותר משני רעבון ולחד טעמא מפני "מזוני" ברור שלפי טעם זה אין לאדם לאכול יותר בשני רעבון, והרי אם יהיה תנוק חדש הרי הוסיף עוד פה להאכיל ועבר על האזהרה למעט בשני רעבון.
מפני מה מותר לחסוך בנים? א: כיוון שמשפחתו מצומצמת אין תוספת של תינוק מהווה בעיה קשה מדי
ב: מצווה רבה כזו כפר"ו ייתכן ויש בה להגן
ג: כיוון שלא ילדו בשני שובע אין חשש כ"כ שבשני רעב כוחם יגבר ויצליחו להוליד ויש כאן ס"ס, האם אכן תתעבר אשתו, והאם יספיקו להם המזונות עד כלות הרעב.

סיכום ביניים (אשמח להערותיכם)
לרש"י: שיתוף בצער הציבור דוחה המצוות
לתוס': חסיד יכול לבטל המצוות
הסברי: חוסר מזונות, כדרך הטבע, מאפשר דחייה של "לערב" אך לא פר"ו