רש"י:
דאורייתא. רוכבין דאיכא למימר שמא יחתוך זמורה ועולה באילן דאיכא למימר שמא יתלוש דאורייתא מיבעיא ויש גמגום בדבר ונראה בעיני דלא גרסינן לה:
מבואר שגמגומו של רש"י נובע מהעובדה שגם איסור רכיבה וגם עליה על אילן שניהם אותו יסוד להם: "גזרה שמא יתלוש" א"כ לא ברור למה הגמרא קוראת דאו' ?
מתוקף שאלה זו מציע רש"י למחוק משפט זה בגמרא!
האם יש דרך לפרש הגמרא כך שלא יהיה קושי זה?

נראה שיש בכל שימוש בבע"ח בשבת חשש למלאכה דאו' של איסור "מחמר" (ברוב המקרים בכך שגורם לבהמה לעשות מלאכת הוצאה (אומנם יכול לעבור בכך גם ע"י דישה וחרישה)) חשש זה אינו רק גזרה למעשה חיצוני של תלישה אלא יכול לעבור על איסור זה מעצם הרכיבה כשלעצמה שבתנאים מסויימים יהיה בה איסור תורה ממש (למשל במקרה שעיקר רכיבתו היא לשם העברת השופר שבו לא שייך לומר "חי נושא את עצמו").
דברי הגמרא בביצה שאיסור הרכיבה הוא משום "שמא יתלוש" צריך לומר שנאמרו דווקא ביו"ט שבו אין איסור הוצאה וממילא גם איסור מחמר ע"י רכיבה לבדה לא יכול להתקיים עוד.
אומנם גם ר"ה הינו יו"ט אבל כיוון שיכול לחול בשבת שייך לקרוא לרכיבה בו חשש דאו'.

ממילא לפי דברינו הדאו' במשנה מיוחס ל"אין רוכבין" ואין עוד צורך לשנות הגרסא