תניא ר''א אומר נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שיניו וחכ''א לא יטול אלא מאבוס של בהמה ושוין שלא יקטמנו ואם קטמו לחצוץ בו שיניו ולפתוח בו הדלת בשוגג בשבת חייב חטאת במזיד ביו''ט סופג את הארבעים דברי ר''א ...
ולית ליה לרבי אליעזר הא דתנן שובר אדם את החבית לאכול ממנה גרוגרות ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי אמר רב אשי כי תניא ההיא במוסתקי:
רש"י
כי תניא ההיא. דמותר: במוסתקי. חבית שבורה שמדבקין שבריה בשרף של עץ שקורין שף שעושין הימנו זפת וקורין אותו ריישינ''א וריחו דומה לריח לבונה ובלשון ערבי קורין אותו מוסתק''י ומדבקין בו קערות חרס הנשברים כך אמר לי רבי שמואל המכונה חסיד מן ברבשט''א וכיון דרעועה היא ליכא למגזר בה שלא יתכוון לעשות כלי:
לפי רש"י יוצא שר"א התיר שבירת חבית רק בחבית רעועה כיוון שמחייב בקטימה של קיסם.
מה דעת חכמים?
נחלקו בזה הראשונים- לתוס' והרא"ש האוקימתא של רב אשי נכונה גם לדעת חכמים וגם הם אוסרים מדרבנן לשבור חבית שלמה (אע"פ שאפילו יכוון לפתח יפה כנראה שיהיה פטור שהרי זו מחלוקתם עם ר"א ואם כן לא ברור מה היסוד לאסור בחבית שלמה בלא מכוון לפתח- שאלת הרשב"א על הראשונים הנ"ל) וכך פסק השו"ע בסימן שי"ד.
הרי"ף והרמב"ם מצד אחד פסקו שיש חיוב בקטימה ליצור קיסם ולפתוח דלת (כר"א) מצד שני העתיקו את ההתר לשבור חבית בלא שום מגבלה של מוסתקי (כחכמים?!?)
יוצא ששני דרכי הביאור הנ"ל מוקשים ועומדים
הצעה לקריאה חדשה בגמרא:
תרוצו של רב אשי מציע להעמיד את "ההיא תניא" ב"מוסתקי". ברוב המקרים בש"ס "תניא" מתייחס לברייתא וממילא בסוגייתנו לברייתא שבה מחייב ר"א בקטימה וא"כ אפשר להסביר דברי רב אשי כך:
מה ששנינו שר"א מחייב בקטימה זה רק בתנאי שחוץ ממעשה הקטימה עשה גם "מסתיקי- דיבוק" ובכך עשה מעשה תיקון גמור ובזה חייב, אבל בשבירת חבית כשלא מכוון לפתח יפה ולא מוסיף מעשה תיקון נוסף כגון הדבקה גם ר"א מודה שזה מותר ולא קשה עליו מהמשנה!
אומנם הסבר זה אינו כאחד מהראשונים אבל נראה לי שהוא נכנס יפה בסברות התנאים בסוגיה, מה דעתכם יש לכם איך לפרוך את ההצעה מלבד בטענת 'זה לא רש"י'?
נציין שלהבנה הנ"ל יש נ"מ גדולה להלכה כיוון שבשיטה זו לכו"ע מותר לשבור כלי שלם לצורך השגת מאכל, אומנם זוהי שיטת הרשב"א הר"ן הרי"ף והרמב"ם להלכה אך כאמור לא שיטת השו"ע שפסק את התוס' והרא"ש שלמדו כרש"י את תרוצו של רב אשי, האם ייתכן שהב"י היה חוזר בו מפסיקתו לו ראה הסבר זה?