גמרא:

איבעיא להו: מהו להראות סכין לחכם ביום טוב?

רב מרי בריה דרב ביזנא - שרי, ורבנן - אסרי, ורב יוסף אמר - תלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים.


למדנו במסכת חולין כי חובה לשאול חכם ולקבל ממנו אישור על כשרות סכין השחיטה, לפני ששוחטים בסכין זה. נשאלה השאלה האם מותר להראות לחכם סכין ביום טוב.

מה הסיבה לכך שחכמים אסרו זאת?

מסביר רש"י כי הדבר שייך להמשך הדינים של הימנעות מעשיית דברים שיש בהם מראית עין של מסחר רגיל. של עובדין דחול:

מהו להראות. הטבח סכין לחכם בי''ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין לחכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי''ט מי מחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באטליז או לא מחזי:


אלא שרש"י מוסיף לנו כאן משהו שלא קראנו בגמרא שלנו כלל וכלל. נוסח השאלה המופיע בפנינו בגמרא הוא "מהו להראות סכין לחכם ביום טוב". לכאורה, לגבי כל אחד ואחד, לאו דוקא הקצב - אצלו קיים החשש של עובדין דחול - אלא גם סתם אדם הרוצה לשחוט בהמתו לצורך אוכל נפש ביום טוב.


מדוע קובע רש"י שמדובר דווקא בקצב, ולא בסתם אדם?


כאמור, מקור החיוב לבדיקת הסכין, במסכת חולין:

אמר רב חסדא: מנין לבדיקת סכין מן התורה? ...
... והאמר רבי יוחנן לא אמרו להראות סכין לחכם אלא מפני כבודו של חכם! -מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

... ההוא טבחא דלא סר סכינו קמיה דרבא בר חיננא שמתיה ועבריה ואכריז אבשריה דטרפה היא.



התחלנו כאן באמירה כללית, וסיימנו בקצב דווקא. נראה אם כן, שרש"י ממעשה זה הסיק כי החובה שהטילו חכמים להישאל על הסכין, היא דווקא על הטבח, ששוחט כדי למכור לאחרים, ולא על השוחט לעצמו - שיכול לבדוק בעצמו את הסכין. מכך שלדעת רש"י החובה היא רק על הקצב, מובנת גם הסיבה - הקישור לעובדין דחול, והאיסור להישאל על הסכין ביום טוב - חל בשל עובדין דחול ולא מסיבה אחרת.


אבל לא כולם מפרשים כרש"י. המאירי מביא כמה דעות, ופרט לדעתו של רש"י שהוא מביא, מביא גם, למשל, שאיסור ראיית הסכין על ידי החכם, הוא כמו איסור ראיית מומים. שניהם אסורים ביום טוב מאותה הסיבה.

מי שמפרש כי האיסור לשאול לגבי הסכין הוא כמו האיסור להראות מומים, אינו מפרש כרש"י, שדווקא לגבי הטבחים, אלא - לכאורה - על כולם. פירוש זה יתיישב עם תחילת המעשה, גם אצלנו וגם בחולין, בו השאלה נשאלת באופן סתמי, ולאו דווקא לגבי הטבחים. אלא שלהלכה, דוקא לגבי הטבחים נפסק שנענשים אם לא שאלו חכם לפני השחיטה, ולא לגבי סתם אדם.

ולסיכום:
רש"י מעמיד את השאלה - והתשובה - דוקא בטבח, השוחט לרבים ומוכר בשר. לשיטתו, הואיל ועצם השאילה לחכם היא דוקא בטבח, בכך עוסק הדיון, ולכן מעמיד רש"י את האיסור בגזירת עובדין דחול.
אחרים מצמידים את האיסור לאיסור ראיית מומים ביום טוב. לשיטתם, אין האיסור דוקא על הטבח אלא על כל אחד, ולא בחשש למראית עין עסקינן. האם לשיטתםמכאן נבין כי גזירת חכמים על שאילה לגבי סכין חלה על כולם? לאו דוקא.