פ.
א. ואימא בן פקועה. כלומר בגדי פירש"י דלא האם ולא הולד נקראים אוכל כל עוד הם מחוסרים שחיטה, אבל כאן האם שחוטה והולד אינו צריך שחיטה.
ב. טעון קריעה. רש"י מביא כאן את המשנה בחולין. ויל"ע שם היטב אם זה חיוב דאורייתא הקריעה הזו, שאל"כ תישאר הקושיא ואימא בן פקועה.
ג. לא שב מידיעתו. לכ' צ"ב מדוע אם היו אומרים לו שזה חלב והיה נמנע מלאכול, חשיב שב מידיעתו, ואילו אם היו אומרים לו שכזית קטן זהו כזית, הרי גם היה נמנע מלאכול ומדוע זה לא שב מידיעתו. וע"כ משום דאין כזו מציאות שיאמרו לו, שהרי בדור ההוא ההלכה באמת בכזית בינוני, וכל עוד הב"ד לא חזרו בהם אין מצב שישוב מידיעתו. ודוק.
ד. שכחום וחזרו ויסדום. לכ' בזה גופא פליג ת"ק וס"ל שמעולם לא נשתכחו. ומה שנקטו יעבץ, הוא ע"פ מאי דאי' בכ"מ שאלפי הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו. וקצ"ב איך אפשר לחדש הלכות למשה מסיני שאין להן שורש במקרא אחר שנשתכחו.
ה. כל שאילו יסלקנו לצד אחד. מדידה זו קצת קשה כידוע. והגרש"ז היה נותן עצה למלא את כל פיו ולחלק לחצי. וקצ"ב דלכ' צד אחד הוא בלי האמצע וכשממלא כל פיו מתמלא גם באמצע. גם צ"ב אם אין לו שיניים האם זה נמדד לפי כשהיה שיניים. דהא לא מסתברא דיתובי דעתיה ישתנה לפי חלל פיו עם שיניים או בלעדיהן. ואי נימא כך, מה הדין כשיש לו תותבות. ודומני שדנו בכל זה רבני הזמן.

פ:
ו. וכותבת בכדי אכילת פרס. נמצא דשונה במהותו שיעור אכיל"פ דיוכ"פ מכל התורה. דבשאר דוכתי האיסור הוא אכילה, ואין אכילה פחות מכזית, ואין כזית מצטרף ונחשב אכילה אלא כשנאכל כולו תוך שיעור זה. אבל ביוכ"פ יסודו שונה לגמרי, ששיערו שיישוב הדעת אינו אלא בנאכל כותבת בכדי אכיל"פ ללא כל קשר לגדרי צירוף ואכילה.