עד.
א. וכי תימא כיון דאית ליה היתר מהתורה וכו'. תירוץ זה נשאר למסקנה. ולא נתבאר היטב מאי טעמא באמת אינו מושבע ועומד משום לא תסור כמו שפירש רש"י את טעם ההוה אמינא. (ואולי זה דומה לדברי הר"ן הידועים בנדרים ח. לגבי איסור תורה שאינו מפורש בתורה ויל"פ).
ב. איבעית אימא כי קתני איסור אשארא. בפשטות משמע דקאי על הברייתא ומפרש דאמרו אסור בכולן חוץ מאכילה ושתיה שעליהן ענוש כרת. ומש"כ רש"י מתניתין היא ט"ס וצ"ל מתניתא (ראה הג' הב"ח) או דידוע שכך דרכו של רש"י לקרוא גם לברייתות מתניתין. אמנם לפי האמת תשובה זו מיישבת את כל הקושיא מעיקרא בתחילת הסוגיא מאי אסור הא ענוש כרת, די"ל אסור רק אשארא. ולפ"ז איבעית אימא חוזר לתרץ במקום התירוץ של רבי אילא בתחילת הסוגיא.
ג. שאר ספרי דבי רב. לכן נקרא המדרש על במדבר ודברים בקצרה ספרי. ואכמ"ל.
ד. כיון דחזי לאיצטרופי. הסברא בזה דהא כשאכל כזית נחייבו עונש, ועל כרחינו מחשיבים גם את תחילת אכילתו לחשבון, ולא יתכן שתחילת אכילתו היא היתר ואח"כ נחייבו עליה. וצ"ב תשובת ר"ל על טענה זו. ובסמוך מביא ריו"ח ברייתא מהתו"כ שדורשת מכל חלב, ונמצא לפי זה טעם בפ"ע. וידוע שהאריכו אחרונים דצריך לשניהם ויש נפ"מ הרבה, כגון האוכל סמוך לסיום יוהכ"פ חצי שיעור באופן דלא שייך שיספיק לאכול יותר בעוד יום, דחייב משום גזיה"כ אבל לכאורה לא שייך הטעם.
עד:
ה. בריה בפני עצמה. רצה לומר דהתורה אסרה חלב בהמה והתירה חלב חיה, וזו שהיא לא בהמה ולא חיה לא ידענו דינה ואסרתה התורה להדיא. וכן בסמוך גבי דם שנאסר גם דם חיה וגם דם בהמה אבל זה אינו כלול בשניהם וצריך קרא לאוסרו.
ו. עינוי שיש בו אבידת נפש. ראה רש"י בתוך חלל הגוף ודבריו צ"ב. ולו"ד היינו עינוי הגורם חולשה משא"כ שאר עינויים.
ז. המאכילך מן. מביאו דרך אגב משום קרא דויענך וירעיבך שנאמר במן. ואגב זה מביא עוד פלוגתות דרבי אמי ורבי אסי באגדה. וחוזר להאריך בענין המן. וקצת פלא שכל כך האריכו בו אגב אורחא שכזה.