ס.
א. לרבי דוסא דאמר ראויין לכהן הדיוט מאי איכא למימר. לכאורה כוונתו פשוטה דלר"ד אין הפירוש והניחם שם לשון גניזה ואיסור הנאה אלא לאסור לשמש בהם לכה"ג ביום הכיפורים אחר, וא"כ לא מצינו כאן כלל איסור אחר שנעשית מצוותו. ולכאורה קצת ייפלא על רש"י שהוצרך להביא כאן הא דבגד"כ דהדיוט אין בהן מעילה, ומשמע שפירש דכיון דלר"ד מותרין לכהן הדיוט ע"כ אין בהן מעילה. ומשמע דהיה מקום להבין דנעשית מצותן העיקרית לכה"ג, למרות שמותרין לכהן הדיוט, ואף אם לא נאמר בהן והניחם לשון איסור, מ"מ מהיכי תיתי שבאמת לא אסורין בהנאה שנלמד מזה לשאר מקומות, ועל זה הביא דכיון דכה"ד משתמש בהן ע"כ כאילו נתפרש בזה דמותרין בהנאה ויל"ע.
ב. ועגלה ערופה. לכאורה שם לא שייך מעילה כלל. ומוכח דמדמין איסור הנאה לאחר שנעשית מצותו לדין מעילה. ובאמת מבואר דהנשרפים אפרן מותר משום דכבר נעשית מצותן ואע"פ שרוב הנשרפין אינם קדשים. ולפ"ז צ"ב על רש"י לעיל סוף עמ' ב' שהוצרך לומר לגבי תרוה"ד דכיון דיש איסור מחמת קדושה ממילא יש מעילה.
ג. הקדים מעשה לחבירו לא עשה כלום. מתבאר בסוגיא דהיינו מי שדינו מעכב, כלומר בגדי לבן לר"י בפנים ולר"נ אף בחוץ, גורם שזה שהוקדם לו נפסל ודוק.
ד. בגדי לבן בחוץ, רש"י הזכיר שפיכת שיריים. אמנם ר"נ מודה בזה כמבואר להלן אבל מכח מיעוט מיוחד. ומש"כ רש"י דבשחיטה וחפינה מודה ר"י, שחיטה מפורש בסוף עמ' ב' וחפינה לכאורה הסיק רש"י מעצמו דהוי דומיא דשחיטה וצ"ב.

ס:
ה. אלא היינו טעמיה דרבי יהודה. אין הכוונה לדחות את דברי ריו"ח ולומר מהלך אחר, אלא זה ביאור בכוונת ריו"ח דלזה נתכוון מקרא אחד דחוקה שנאמר בו ב' מיעוטי, וכדמוכח להלן בסוגיא להדיא. עי"ש ברש"י ד"ה ומי אמר ריו"ח.
ו. דברי ר' עקיבא רי"א וכו'. ראה במסוה"ש גירסה אחרת. אמנם סוגייתנו גורסת בהכרח שהתנא השני הוא רבי יהודה. וגם מוכח דלא הוי ר' נחמיה, דהא סוגייתנו סוברת בדעתו דס"ל שפיכת שיריים לא מעכבי כפרה ולכן יש מקום למעטם בשונה משאר בגדי לבן. ומה שאמרו כדתניא הכוונה לההוא חד דאמר שפיכת שיריים איכא בינייהו. וקצ"ב לפ"ז אמאי לא תסתיים דריו"ח הוא דאמר כן ודוק.
ז. ואם איתא יחזור ויחפון. רש"י פירש על הפר, והיינו משום דעל שחיטת שעיר לק"מ דהא באמת זמנו אחר הקטורת.