נד.
א. אתה מאי אתה אומר. לכאורה מדוע עסק רבי מתיא בענייני הארון בהיותו ברומי. אפשר דחשב על כך שחלק מכלי בית שני ברומי הם ומתוך זה בא לעסוק בענין הארון שודאי אינו ברומי אבל אולי הוא בבבל. ואפשר עוד שכחיזוק נגד טומאת ארץ העמים חשב מחשבות על מקור הקדושה של עם ישראל בית קדשי הקדשים והנמצא בו. ואפשר בראותו עיר רומי וכל המונה על תילה בנויה זכר את עיר האלוקים המושפלת עד שאול תחתיה, שתיבנה בב"א.
ב. הכי נמי דלא גלו והתניא. כדרך חז"ל שבמקום לומר והא עינינו רואות שהיבוסי אינו יושב היום בירושלים העדיפו להביא ראיה מהמקראות ופירושי חז"ל. וכן להלן לגבי בני שמעון בשעיר. ואגב פשוט שאין כוונת רבה שהיבוסי גלו בזמן החורבן, אלא הורישום באיזשהו שלב אחרי כתיבת ספר שופטים, אלא שאם עדיין היו שם בזמן החורבן והם לא גלו א"כ אי אפשר לומר שלא עבר אדם ביהודה ושהיתה הארץ גפרית ומלח, וע"כ שאז כבר לא היו שם ובגלות ישראל ממקומם שממה בזה הארץ.
ג. וחכמים אומרים ארון בלשכת העצים. כלומר לא כדברי ר"א דאמר במקומו ולא כדברי ר"י שאמר גלה לבבל, אלא מכריעים דנגנז במקומו.
ד. אמר רנב"י אף אנן וכו'. מכאן ראיה נוספת לשיטת תוס' בכ"מ דסתם רב נחמן אינו רנב"י, ודלא כרש"י, שהרי ר"נ לגירסתנו הוא דאמר תנא וכו' ואמר עלה רנב"י דא"צ לברייתא אלא תנן לה במשנתינו.
ה. עד שיצתה נשמתו. מוכח להלן דלא משום שעמד לגלות הסוד אלא משום שעמד לזון עיניו בכלי המקדש בזמן שאין רשות ונתחייב משום ולא יראו כבלע את הקדש ומתו. וקצ"ב דלכאורה חיוב מיתה לא חל עד שיראה. ואפשר שכבר הספיק לראות. ובזה יתבאר וידעו ביחוד, כלומר כשראו ריצפה משונה היתה זו רק השערה אבל כשיצתה נשמתו או יצאה אש ושרפתו ידעו בוודאות שהציץ וראה ארון ולכן נתחייב מיתה.
ו. נתגרשה קאמרת. בס' המקנה כתב דבאישות דילן ע"י גירושין מתבטלת גם דרגת האירוסין, אבל כלפי שמיא, יש מצב של גירושין רק מהנישואין ולעולם לא ירדו ישראל מחיבת אירוסין.
ז. שלוש עשרה פרוכות. מה שסיים רש"י הכי נמי במקדש ראשון, אין כוונתו הכי נמי שהיו שתי פרוכות בדביר אלא כשם שבשני היו פרוכות בפתחים כך היה בראשון ולעולם אחת היתה שם וכן משמע לשונו לעיל ד"ה ויוצאין.
ח. וכרובים דצורתא הוו קיימי. קצת משמע דאותן שהיו בראשון נשמרו לשני. וזה יתכן רק לפי' השני ברש"י שהיו חקוקים בעץ אבל אם היו מצויירים בסממנין לכאורה לא שייך. ונפרש הוו קיימי שם אבל צויירו מחדש. ולהלן בעמ' ב' פירש"י שבחורבן בית שני קילפום מהקירות. וא"כ שפיר אולי שייך גם בסממנין. ואגב ידועה הקושיא איך יתכן שהיו מעורין בזמן החורבן והוא אין לך אין עושין רצונו של מקום גדול מאותה שעה. ויש שרוצים ליישב דזה היה מעשה בבית שני וכדמשמע מרש"י שהוצרך לפרש שקילפום כי לא היו כרובים דשלמה ממש להוציאם, ולגבי צורתא הזה לא נאמר שהיו תלויים בעשיית רצונו ית' אלא חקוקין או מצויירים היו מעורין תמיד.

נד:
ט. שברכתן ברכה וכו'. בתו"י פי' שהמברכם מתברך והמקללם מתקלל. ולכאורה מה הכריחו לזה. ואפשר שלא מצינו מקור שיש לישראל כח לברך ולקלל. ועוד אפשר דזה לא מראה כל כך על חשיבותן כמו שמשמיא חפצים בברכתן ומענישין על קללתן.
י. גשם מטר וגשם מטרות. מרש"י קצת משמע שהדיוק מד' לשונות; גשם, מטר, גשם, מטרות. ולו"ד אפשר דשלג הוא חדא, וגשם מטר אחד, ומטרות שנים.
יא. ירה בים, לכאורה מהלשון ירה לא מוכח כלל שירה בים. ואפשר דדייק לה מלשון הטבעו שטובעה בים.
יב. וחכמים אומרים אלו ואלו מציון. בפשטות הכוונה תולדות השמים והארץ. ותוס' פירשו אמצע העולם וצדדיו. ומהרש"א בח"א תמה מאד מה ראו על ככה. אמנם בתו"י רואים שגירסתם להני חכמים בסוף הברייתא הקודמת, וגרסו שם כמו בילקוט ר"י אומר מציון, וחכמים אומרים וכו' כלומר כמו ר"א ור"י דנבראו מאמצע או מצדדין אלא דגם אלו גופן נבראו מציון.