נב.
א. תדע דכל היכא דקא חשיב כותלים וכו'. אף דמתני' איירי בבית שני ואנן איירינן על המקרא המדבר בבית ראשון, מ"מ סבירא ליה לרבינא דבכגון דא זה סגי כדי לבאר שגם כוונת המקרא בבית ראשון הוא על דרך כוונת המשנה בבית שני.
ב. בעי יוסף איש הוצל וכו'. קצ"ב דבסמוך מסיים הבעיא בלשון איבעיא להו, והיה צריך לסיים ואיבעי ליה כלומר ליוסף איש הוצל. ואי הוי איתמר אמר יוסף איש הוצל היינו מפרשים דהוא אמר דחכמים כך איבעיא להו, והיה זה תואם למה שאמר רבי נתן דלא הכריעו בו חכמים. אבל השתא דאיתמר בעי יוסף איבעיא להו קצ"ב.

נב:
ג. והתניא הוא יוסף וכו'. עי' תוס' דבנדה מנו רק מה שדומה לאסי. ולכאורה עדיין צ"ב מדוע לא מנו כאן אסי. וביותר תמוה דרב אסי אמורא ורשימה זו היא ברייתא במכילתא. א"כ בלאו הכי רב אסי רק התכוון לומר על עצמו שהוא כמו אותו קדמון. ולפ"ז יש לומר דקושיית התוס' מדוע רב אסי לא אמר על עצמו את כל הרשימה, והשיבו כי מנה רק מה שדומה לאסי. אבל על כאן לא שייך כלל להקשות מדוע לא מנה אסי. ויל"ע.
ד. ויעלו עולות כבשים. יושם לב שכבשים אינו לשון המקרא, אלא זו הצעת הצד הראשון, דפרים קאי רק על השלמים אבל העולות לא נתפרשו מה הם וייתכן שהיו כבשים. ופשוט. וראה כאן ברש"י דנפ"מ לפיסוק הטעמים. (יש לברר מה מתכוון רש"י גרש). ולכאורה גם בחמשת המקראות חלקם טעמם מוכיח עליהם, וכגון עקרו שור הוא סוף פסוק. ורחוק שרש"י יפרש שם דבאמת הטעם שלנו בכל מקום הוא לאחד הצדדים, אבל להצד השני גם הטעם באמת ישתנה. ועדיין צ"ב.
ה. שלא להבעית. יש ללמוד מכאן החשיבות במניעת בהלה מחבירו. שויתרו על תפילה מועילה שכזו (זמן כזה, איש כזה, מקום כזה, עת רצון שכזו מיד אחרי ההקטרה), הכל כדי שלא להבעית את ישראל.