גמרא -
היו שתי כיתי עדים כפרה הראשונה ואח''כ כפרה השניה: בשלמא שניה תתחייב דכפרה לה ראשונה אלא ראשונה אמאי הא קיימא שניה אמר רבינא הכא במאי עסקינן כגון שהיתה שניה בשעת כפירת ראשונה קרובין בנשותיהן ונשותיהן גוססות מהו דתימא רוב גוססים למיתה קמ''ל (השתא מיהא לא שכיב):

רש"י -
דכפרה לה ראשונה. ואין לו עדים אלא אלו ונמצא שהפסידוהו בכפירתן: הא קיימא שניה. ומה הפסידוהו הראשונים: קרובים בנשותיהם. נשאו שתי אחיות ואינן כשירין בעדות אחד נמצא שלא היה לו עדות כשכפרה ראשונה אלא הם לבדם וכי תימא למה לי למתנייה איצטריך כגון ששתי האחיות הללו גוססות: למיתה. הוו להו כאילו מתו ותפטר כת ראשונה דהא קיימא כת שניה: קמ''ל השתא מיהא הא לא שכיב. ולימדך שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו ואף על פי שרובן למיתה:

אני משוכנע שכל מי שלמד את המשנה (כפשטה, לראשונה) לא העלה על דעתו שלכך המשנה התכוונה. האוקימתא שהגמרא מעמידה את המשנה כל כך ותמוה, זר ורחוק, מהעולה מפשט המשנה.
אני יודע שהשאלה הזו שלי חוזרת על עצמה, כי כבר שאלתי שאלה דומה לאחרונה, אבל התופעה התמוהה הזו בגמרא חוזרת על עצמה כנראה עשרות פעמים.
לכן - אני זקוק להסבר עקרוני - שיניח את הדעת!
איך אפשר להסביר קטע כזה בשיעור, והרי הלומדים-השומעים עשויים לגחך!